הישראלים בנפאל: התרוממות רוח

בפרפרזה על שירו של יהורם גאון: "הייתי בפאריס וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל... אך אין כמו ארץ ישראל". משלחות הסיוע של צה"ל יכולות לשיר: "היינו ברואנדה ובהאיטי, כמעט קפאנו בנפאל. ראינו צונאמי ביפן ועד הפיליפינים הגענו".

בין יום זיכרון אחד למשנהו, בין איומי מלחמה ממזרח ומצפון, איזו התרוממות רוח לראות בימים האלה את משלחת הסיוע הצה"לית גומאת אלפי קילומטרים כדי להציל ישראלים ומקומיים מרעידת אדמה אכזרית. על פי מידע מסוכנויות האו"ם ומארגוני הסיוע הבינלאומיים, ישראל שלחה את משלחת הסיוע הגדולה ביותר לנפאל מבין מדינות העולם, ומספר הישראלים הפועלים במדינה עומד על 260.

זה לא מובן מאליו שמדינת ישראל, הקטנה במושגים גלובליים, עושה הכל, אבל באמת הכל, כדי לחלץ את אזרחיה בשעותיהם הקשות בחייהם. עוד תשובה למי ששואל מה המדינה עושה עבורו. גם אם זה באנטבה, על האוורסט או מתחת להריסות בצ'ינרצ'יק טורקיה בקיץ 1999, כאשר מדינה שלמה התרגשה למראה חילוצה של שירן פרנקו בת ה־9 מההריסות.

מרגש לראות גם את הכרת התודה של רוב האזרחים המקומיים למשלחת הסיוע (חוץ מאותם כפריים טיפשים שניסו לבזוז מסוק סיוע). "העשייה של הישראלים כאן היא לא תיאמן. אני בוכה מהתרגשות. תראה מה הולך כאן", אמר אזרח מקומי. מתברר שלא כל העולם נגדנו.

יש כאלו הקובלים על היציאה לסוף העולם כדי להציל מטיילים חסרי אחריות. השאלה היא גם מה הגבול של חוסר האחריות? האם טייס שסיכן נפשו במשך עשרות שנים עבור בנינו ובנותינו והחליט לטייל אחרי שחרורו על האוורסט, נעזוב אותו לנפשו כי הוא נטל סיכון שרובנו לא ניקח? הרי גם כשבחר להיות טייס ולהגן עלינו הוא שם נפשו בכפו.

אחרים, כמו במקרים ברואנדה, בהאיטי ובפיליפינים, מוחים על עזרה ל"גויים" בעוד אין בכלל ישראלים באזור הסכנה. בטורקיה, למשל, ביצעו כוחות החילוץ 40 ניתוחים מצילי חיים, בעוד רובם לאזרחים מקומיים. על כך אומרת המשנה במסכת סנהדרין: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם. ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא: וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". בגרסאות דפוס של התלמוד נוספה המילה "מישראל", אך הרמב"ם בספרו משנה תורה נותן נוסח שבו נעדרת המילה "מישראל".

אנחנו לא עושים זאת משיקולי יחסי ציבור. כל רשתות הטלוויזיה בעולם נהרו לנפאל לדווח על מימדי האסון ולהביא לצופיהם את סיפורי הניצולים, וברור שישראל מקבלת אהדה גדולה על התמיכה. יהיו כאלה שיאמרו שאהדה זו בטלה בשישים בשעת מלחמה בישראל או בעוד כתבות שגרתיות מעזה, אבל יהודים רחמנים בני רחמנים אנו. אל נא נקשור את בתי החולים שקרסו מחולים רק לפני שלושה חודשים או את אוזלת ידן של הרשויות לעיתים בטיפול בקשישים לעובדה שמצווה עלינו להציל נפשות.

נ.ב

ורק שאלה לסיום: הישראלים שירדו לברלין וקוננו על מחיר המילקי ועל כמה קשה לחיות כאן ויצאו לטיול בנפאל. מי יעזור להם בשעת צרה: הברלינאים, ממשלת בוואריה או משלחת הסיוע של צה"ל?