קשה להסביר את המדיניות של ממשל אובאמה כלפי איראן בלי להבין כיצד גורמים שאחראים לעיצוב מדיניות החוץ סבורים באמת ובתמים כי ארה"ב נושאת אף היא באחריות להידרדרות היחסים בין שתי המדינות מאז 1979, השנה שבה הוקמה הרפובליקה האיסלאמית.
בהקשר זה, חסידי גישה זו חוזרים ומציינים אירוע מפתח היסטורי, שבו ה־CIA מילא לכאורה תפקיד בהפיכה נגד ראש ממשלת איראן, מוחמד מוסאדק, בשנת 1953.
העלאתו באוב של הסיפור על אודות הפעילות האמריקנית באיראן ב־1953 מעניקה משקל מוסרי לטענות של איראן נגד ארה"ב. כאשר האמריקנים מאשימים את איראן בתמיכה בטרור או בהתערבות בענייניהן הפנימיים של שכנותיה, טהרן יכולה להשיב בטענה שידי ארה"ב אינן נקיות, לאור מדיניותה ומעשיה באיראן בתחילת שנות ה־50. התבטאויות של מדינאים אמריקנים אחדים, שלפיהן משתמע שאיראן מציגה טיעון בעל משקל, יוצרות בעיה מדינית.
• • •
ריי טאקיה, אחד החוקרים האמריקנים הבולטים בנושא האיראני, טען במאמר ב"Foreign Affairs" בקיץ שעבר, כי הסברה שלפיה ה־CIA הדיח את מוסאדק היא בגדר מיתוס שהועלה בידי גורמים מסוימים בארה"ב. טאקיה, ששירת תחת דניס רוס בתקופת ממשל אובאמה, נקט אפוא עמדה אמיצה בנושא זה.
לדבריו, טענה זו הפכה לנפוצה ואף חדרה לתחום התרבות האמריקנית, כפי שבא לידי ביטוי בסרט "ארגו" (Argo) בכיכובו של בן אפלק, שזכה בשנת 2013 בפרס האקדמיה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. יוצרי הסרט טענו כי פרץ האלימות של המהפכה האיסלאמית ניצת כתגובה לפעילות האמריקנית באיראן 25 שנה קודם לכן.
טאקיה לא הכחיש שגורמים מערביים ביקשו להיפטר ממוסאדק בגלל מאמציו להלאים את הנפט האיראני. ואולם, הוא הראה שהמזימות שרקמו בריטניה וארה"ב נגד ראש הממשלה האיראני היו בלתי אפקטיביות, ובסופו של דבר נחלו כישלון. נפילתו של מוסאדק נגרמה בגלל הפגנות רחבות היקף של אזרחים נגדו, שאליהן חברו אנשי דת וקצינים. איראן לא היתה יכולה לייצא נפט, והכלכלה שלה הלכה והידרדרה במהירות. הציבור האיראני חש מותש מהעימות עם המערב והתנגד לסירוב של מוסאדק להגיע לפשרה.
ממשל אייזנהאואר הופתע מנפילתו של מוסאדק, טוען טאקיה, שכן קשה היה לשלוט בנעשה בשטח. הגורם שסייע להפצת הטענה שארה"ב היא זו שמשכה בחוטים שהובילו להדחתו, היה ככל הנראה ספר הזיכרונות של קרמיט רוזוולט, אשר שירת ב־1953 בשורות ה־CIA באיראן, וניפח את תפקידו בפרשת מוסאדק.
על אף עובדות אלה, המיתוס שרד והוא חי וקיים, כאילו המערב היה זה שהדיח את מוסאדק והחזיר מהגלות את השאה. האיראנים ניצלו זאת כדי לנגן על תחושת האשם המערבית בניסיון להשיג ויתורים מארה"ב "בנושאים שאינם קשורים לאירועים ב־1953, למשל המו"מ על תוכנית הגרעין האיראנית".
עוד ציין טאקיה כי הטענה בדבר "האשמה האמריקנית השתרשה כל כך... עד כדי שהיא החלה משפיעה על דרך החשיבה של ההנהגה האמריקנית ביחס לאיראן". ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שההנהגה האמריקנית התנצלה על הדחתו של מוסאדק אף שעברו מאז עשורים רבים.
מזכירת המדינה האמריקנית מדליין אולברייט אמרה בנאום בוושינגטון ב־17 במארס 2000 את הדברים הבאים: "בשנת 1953 ארה"ב מילאה תפקיד משמעותי בהובלת ההפיכה נגד ראש הממשלה הפופולרי של איראן מוחמד מוסאדק". היא ציטטה את הנשיא קלינטון, אשר אמר כי ארה"ב חייבת לשאת "במידה הוגנת של אחריות" בנוגע לבעיות שהתעוררו ביחסים עם איראן.
האם הנאום של אולברייט שינה משהו בטהרן? האם הדחת מוסאדק היתה הגורם היחיד להיווצרות הבעיות ביחסי וושינגטון וטהרן באופן שהביא את איראן לשנות את מדיניותה במזרח התיכון? רוברט באייר, שנטל חלק במבצעים של ה־CIA במזרח התיכון, בדק את השפעת דבריה של אולברייט, וכתב בעניין זה כדלהלן: "הדברים התקבלו בטהרן ללא השפעה של ממש".
באייר ציין כי אולברייט "יכולה להקריא את רשימת המכולת שלה לכל אותם איראנים המגלים עניין בה". בהתבסס על שיחות עם איראנים שהגיעו מהאליטות הדתיות והצבאיות, סבר באייר כי המהפכה נגד מוסאדק ב־1953 לא היתה עוד חשובה, אך נעשה בה שימוש כדי שגורמים מסוימים בארה"ב יהיו בעמדה מתגוננת בשאלת היחסים עם איראן.
בנאומו בקהיר ב־4 ביוני 2009, הנשיא ברק אובאמה ביקש אף הוא לשאת באחריות על הדחת מוסאדק, באומרו: "בעיצומה של המלחמה הקרה ארה"ב מילאה תפקיד בהדחת ממשלה איראנית שנבחרה באופן דמוקרטי". לזכותו של אובאמה ייאמר כי הוא לא פירסם התנצלות, אך ההודאה שלו בנוגע לתפקיד האמריקני באירועי 1953 הציבה את ארה"ב בעמדה של חייבת דבר־מה לאיראן. לשיטתו של טאקיה, אימוץ הנרטיב הזה הפך את וושינגטון ל"חוטאת" המבקשת לכפר על מעשיה בעבר. תהיה זו טעות לייחס את מקור המדיניות האמריקנית כלפי איראן רק לאובאמה. בוושינגטון קיימת אסכולה שבה דוגלים אישים מרכזיים, ולפיה ארה"ב היא הגורם המרכזי להיווצרות המתחים במזרח התיכון, ולא איראן.
חסידי גישה זו גם סבורים כי איראן ביקשה להתקרב לארה"ב לאחר מתקפת 11 בספטמבר, וב־2003 היא היתה מוכנה להגיע לעיסקה גדולה עם ארה"ב, אולם בשני המקרים האיתותים האיראניים נדחו בידי הממשל. האמת היא כי מדברי בכירים איראנים אפשר להבין שטהרן ביקשה להגיע ל"מודוס ויוונדי" עם המערב כדי להסתיר את שאיפותיה האמיתיות באזור.
הסוגיה האיראנית הנדונה כיום אינה קשורה רק לסרכזות ולפיקוח על מתקני הגרעין. היא נוגעת בשאלות רחבות יותר הדורשות הסבר באשר למניעים האמיתיים העומדים ביסוד המדיניות האיראנית: האם מניעים אלה הם תגובה לפרובוקציות של המערב או תוצר של אידיאולוגיה אימפריאליסטית של ההנהגה האיראנית? השאלה האיראנית היא חלק מדיון רחב יותר על האמת ההיסטורית, אשר מתקיים מתחת לפני השטח בוושינגטון זה יותר מעשור, אולם רק עתה נודעת השפעתו המכריעה על הנושא החשוב ביותר שעל סדר היום העולמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו