פצע פתוח שלא מפסיק לדמם

עוד שנה חלפה. עוד שנה שקרו בה כל כך הרבה דברים. עוד שנה בה הבן שלי, הפרטי, שהיה צריך להיות כבר כמעט בן ארבעים ואבא, נשאר בן עשרים ואחת וחייל.

לנו, בני המשפחות השכולות, כל יום הוא יום זיכרון. בכל יום מחדש, אנחנו מתים מעט עם הילדים שלנו והם חיים איתנו מעט. הם נמצאים איתנו בכל מקום. כל שמחה, כל חג, כל לידה חדשה, רק מעצימים את הכאב ומגדילים את הגעגוע. לעד אנחנו חושבים על מה שהיה, על מה שלא יהיה, על מה שיכול היה להיות.

השנה היתה שנה קשה במיוחד. עוד 151 משפחות הצטרפו למשפחת השכול, מתוכן 67 משפחות חללי מבצע צוק איתן. אנחנו בארגון יד לבנים, התכנסנו, למדנו והגדרנו בעזרת אנשי מקצוע כללים חדשים אודות הכניסה לבית משפחה שכולה והתמיכה בה. הכניסה הזו, גם לנו, בני המשפחות השכולות, היא קשה מנשוא. המפגש בין שכול ישן לשכול חדש אינו מנחם ואינו מרפא. מי כמונו מכיר את המסע הארוך שממתין לכל משפחה שכולה חדשה כזו. מי כמונו מכיר את כובד המשא.

אני, באופן אישי, פגשתי את מרבית המשפחות השכולות שבניהן נפלו במהלך מבצע "צוק איתן". ליבי נשבר וגאה גם יחד עם כל מפגש כזה. קשה היה לי לראות את ההורים, האחים, הרעיות והילדים, מתמודדים עם האסון הכבד. מאידך, התמלאתי גאווה לגלות משפחות ערכיות, חזקות, איתנות. קל היה לי להבין היכן צמחו הבנים, חללי "צוק איתן", איפה נולדו הרעות, הגבורה, אהבת האדם ואהבת הארץ שליוו אותם.

האבל הוא פצע פתוח שלא מפסיק לדמם גם אחרי שנים. 18 שנה מאז נהרג קובי, באסון המסוקים, אני עדיין קם איתו בבוקר והולך לישון איתו לילה־לילה. כל דבר שאני עושה, אני חושב "מה קובי היה אומר על זה", "מה קובי היה עושה". הכאב הוא אינסופי. עדיין, אני אומר תמיד "צריך לחיות ליד הכאב ולא בתוכו". יש עדיין טעם לחיים. יש סיבות לחיות.

בכל שנה, ביום הזיכרון, עם ישראל מחבק את המשפחות השכולות. שוב מעלים על נס את תרומת הנופלים. בנינו ובנותינו שנהרגו לאורך השנים במערכה על תקומת מדינת ישראל, נהרגו בשם ערכים קדושים. שם, בשדה הקרב, לא היו עדות ולא דתות, לא מגזרים ולא מעמדות. הילדים שלנו נלחמו כתף אל כתף, למען אותו עולם ערכים ואותה ארץ. זו המורשת שלהם. זה מה שהנחילו לנו במותם. אנחנו מצווים לזכור את מורשת הבנים שלנו ולנהוג על פיה כל יום, כל השנה ולא רק ביום הזיכרון.