דוד בן־גוריון לא הורה מעולם ללכוד דווקא את אדולף אייכמן, סיפר אתמול מי שהשתתף במבצע, רפי איתן, בסימפוזיון שנערך במוזיאון "משואה" בתל יצחק. ראש הממשלה הראשון רק הינחה את אנשי המוסד להביא לארץ את אחד מהפושעים הנאצים כדי להעמידו לדין, ולגולל בפני הישראלים את מוראות השואה.
אין סיבה לפקפק בתיאורו של איתן, אך עדיין אני סבור כי לא במקרה הושם הדגש על לכידת אייכמן יותר מאשר על הרופא־השטן יוסף מנגלה או מרטין בורמן ואחרים. אייכמן היה אז שם דבר בארץ, מפני שפעילותו במכונת הרצח הגרמנית נחשפה בהרחבה במהלך משפטו של ד"ר ישראל קסטנר בשנות ה־50.
אייכמן היה כה מפורסם, שבטור הומוריסטי מאת שבתי טבת תוארו שני ילדים תל־אביביים שהתנצחו ביניהם. אחד כינה את חברו "היטלר", והאחר השיב לו ב"אייכמן". השני זכה. כי בתודעה של הזאטוטים, שמקורה היה בהתעניינות המדוברת של הוריהם במשפט קסטנר, נזכר אייכמן יותר מאדולף היטלר. לכן טבעי שהמצוד אחרי אייכמן היה יותר אינטנסיבי.
הדמעות יעידו
כך או אחרת, ההנחיה של בן־גוריון היתה אסטרטגית־לאומית. 15 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה רווחה עדיין בישראל היוהרה הצברית, שזילזלה בגולה וביהודיה; שהתמקדה בארכיאולוגיה ובשפה שהתחדשה במולדת, הראויות בפני עצמן. אך משפט אייכמן, שלא היה נולד לולא הורה בן־גוריון על לכידת הפושע, קיבע שתי עובדות דרמטיות:
• העדויות במשפט יצרו הזדהות עם קורבנות השואה, והוסיפו נדבך יהודי שורשי לרובד האיתן כשלעצמו של צבריות עם ניחוח כנעני. הן היו במידת מה, מאז ועד עתה ואפשר כי לעד, בסיס לחוק הלאום היהודי במובנו המהותי.
• משפט אייכמן העלה את מפלס הביקוש לביטחון לאומי. אולי לא במקרה דווקא באותן שנים עסקה הממשלה בפיתוח אופציה גרעינית, שבה ראה בן־גוריון את מימוש "המקלט הבטוח" שהציב תיאודור הרצל במרכז החזון הציוני. זה היה הישג רב משמעות המתקיים כבר כ־55 שנים, אם כי מתלוות אליו התפרצויות לא מעטות של תחושות חרדה וחוסר אמון כלפי כל מה שהוא זר ושונה.
לא ברור אם בשעת מעשה ידעו העוסקים במלאכת לכידת הפושע הנאצי עד כמה היא תלכד את העם היהודי. הדמע בטקס שייערך הלילה ברחבת יד ושם הוא העדות לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו