הסכם יש, עכשיו מחכים לחשבון

עם סיומן של החגיגות בוושינגטון ובטהרן לרגל השגת הסכם העקרונות בין איראן לבין ארה"ב ושותפותיה, מגיעה שעת החשבון. אלא שלמדינות ערב הסוניות המתונות, הרואות עצמן כבעלות בריתה של וושינגטון באזור, הולך ומתברר כי הציפייה האמריקנית מהן היא לא רק לשלם את מחיר הארוחה, אלא להיות חלק מן התפריט שנועד להשביע את רצונה של איראן.

רבות דובר על הסכנה הטמונה למדינות האזור, ולא רק לישראל, מן ההסכם ההולך ומתגבש בין אובאמה לרוחאני. סכנה זו נעוצה לאו דווקא בשאלה מה יקרה באזור בעוד כעשור או אף קודם לכן, כשאיראן תחליט שהגיע הרגע להפוך למדינה גרעינית. החלטה שכזו אינה עומדת כרגע על הפרק מבחינתם של האיראנים, ואפשר מאוד שהם מעדיפים לדחות אותה בשנים אחדות עד שתיווצרנה הנסיבות האזוריות והבינלאומיות שתאפשרנה להם לקבל החלטה שכזו.

הבעיה היא הרוח הגבית שמקבלים האיראנים מוושינגטון, שלא לדבר על חופש תמרון מדיני, ובעקבות הסרת הסנקציות אף חופש כלכלי להעז ולהתריס יותר מבעבר, בניסיון לחזק את השפעתם האזורית למול ישראל, אך גם ובעיקר למול מדינות ערב המתונות. ארבעה מעגלי השפעה ומעורבות איראנית הלכו ונסתמנו בשנים האחרונות באזורנו, ובכל אחד מאלו יש לצפות לפעלתנות וממילא לאיום איראני מוחשי יותר מבעבר.

במעגל הראשון מדובר במאחזים איראניים הנתונים זה מכבר לשליטתה של טהרן. ראשית דבר, המשטר הסורי של בשאר אל־אסד הנאבק על חייו בדמשק, ולצידו ארגון חיזבאללה בלבנון ותנועת חמאס ברצועת עזה. כל אלו סמוכים צבאית וכלכלית על שולחנה של טהרן וזקוקים נואשות לסיוע איראני לצורך מאבק ההישרדות שלהם למול יריביהם. ברור כי הסכם אמריקני־איראני מאפשר לאיראן חופש פעולה, ואף יכולת רבה מבעבר להעניק סיוע שכזה. לא רק עניי איראן עתידים אפוא ליהנות מפירותיה הכלכליים של הפתיחות האיראנית לעולם, אלא קודם כל לוחמי חיזבאללה וחמאס, שמשכורתם וציודם מגיעים היישר מכיסם של האיראנים.

במעגל השני מצויים מרבית שטחה של סוריה הנתון בידי מורדים סונים, חלקים משטחה של לבנון שעדיין לא נפלו במלואם לשליטת חיזבאללה, וכמובן עיראק ותימן שבהן נדחפו השיעים החיים במדינות אלו לזרועותיה של איראן, וזו מצידה מעודדת אותם לעשות מעשה חיזבאללה בלבנון ולהפוך לכוח קדומני איראני לחופי ים סוף ובליבה של עיראק. מבחינתה של ארה"ב עוד קודם החתימה על הסכם הגרעין, מהלכיה של איראן במרחבים אלו מבורכים, שכן יש בהם להחליש את הארגונים הסוניים הרדיקליים, שהם מבחינתה של וושינגטון האיום האמיתי לאינטרסים האמריקניים באזורנו.

במעגל השלישי מצויות מדינות המפרץ, דוגמת בחריין שבה רוב שיעי, אבל לצידן גם נסיכויות מפרציות נוספות, דוגמת מאע"ם, ואפילו ערב הסעודית שחלקה המערבי מאוכלס בשיעים. אלו ללא ספק תחושנה כבר בזמן הקרוב את עוצמת ידה של איראן, הפועלת לעודד את השיעים להרים ראש נגד שליטיהם.

אין מדובר להקשרנו בתוכניות לעתיד הרחוק, אלא במהלכים איראניים קונקרטיים ומיידיים. שהרי יותר משההסכם האיראני־אמריקני מקדם את טהרן לעבר הגרעין, הוא מעניק לה מעמד של מעצמה אזורית לגיטימית, שותפה לדיונים של הגדולים, חמש מעצמות הגרעין של העולם הישן שאליהן נוספה עתה איראן.

טהרן שאפה מאז ומעולם למעמד שכזה, שמשמעותו אינו רק כבוד אלא הרחבת ההשפעה האיראנית אל המרחב שסביב לאיראן, החל במפרץ הפרסי וכלה במה שהאיראנים מכנים "רצועת הביטחון" האיראנית המשתרעת

מרמות איראן ועד לחופיו המערביים של הים התיכון, עדי לבנון, עזה וגם ישראל. בכך יש כדי להסביר את הדאגה בעולם הערבי לנוכח ההסכם שנרקח בלוזאן.

וכך, בוושינגטון ובטהרן חוגגים, בישראל כוססים ציפורניים בדאגה, אבל בעולם הערבי נערכים לתשלום החשבון.