ושמחת בחגך

השבת לא נקרא בבתי הכנסת בפרשת השבוע, אלא בפסוקים המיוחדים לחג הפסח. משה רבנו תיקן לעם ישראל שיקרא בכל חג בפרשות העוסקות בענייני החגים. מכיוון שהשנה החג הראשון של פסח נופל בשבת, אנו מפסיקים את הקריאה הרגילה על פי הסדר הקבוע (ספר "ויקרא")

התזכורת היחידה בקריאת התורה לכך שמדובר בשבת מופיעה באזכור העובדה שיעלו 7 עולים לתורה כמקובל בכל שבת ולא 5 עולים כמקובל בחגים. המספר 7 כמובן מזכיר את היום השביעי של השבת. זו הזדמנות מצוינת לעסוק בשאלת היחס בין שני סוגי המועדים הקיימים בלוח היהודי - שבת וחג, או כפי שזה מכונה בשפה התלמודית, יום טוב.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

השבת היא קבועה וקיימת בצורה מחזורית וסדירה אחת לשבעה ימים. לעומתה, החגים אינם קבועים באופן דומה. מועדם אמנם נקוב בלוח השנה (חוץ מחג השבועות שחל 50 יום אחרי הפסח ואין לו תאריך מוגדר), אולם איש אינו יכול לחזות את המועד באופן מדויק שהרי בזמנים קדומים, בעת שהיו אבותינו חיים בארץ ישראל, סמוך לחורבן, היה ראש החודש נקבע על פי ראיית מולד הלבנה (כמו שקורה בחגי המוסלמים כיום).

לא תמיד נראתה הלבנה בשל עננות וממילא בית הדין היה מאריך את החודש הקודם ביום נוסף. לפעמים חששו הדיינים כי העדים משקרים כדי לשבש את הלוח היהודי, ולכן לא יכלו לקבל את עדותם. יוצא, אפוא, שבניגוד לשבת הקבועה, ביחס לחגים מתרחש ההפך.

בהקשר הזה, חג הפסח הוא מיוחד, כי שם רשאים החכמים להחליט כי הם מעברים לא רק את החודש בעוד יום, אלא את השנה ומוסיפים עוד חודש ובכך דוחים את הפסח בעוד חודש שלם. שיקולי בית הדין לעיבור זה יכולים להיות אסטרונומיים כדי להתאים את לוח שנת הירח המונה 354 ימים לשנת החמה המונה 365 ימים, ובכך לקיים את הציווי הנאמר בתורה "שמור את חודש האביב", היינו יש צורך לדאוג שפסח ייפול תמיד בעונת האביב.

אולם יכולים להיות גם שיקולים צדדיים כגון מחירי הגדיים ומצב הגשמים. במילים אחרות, קביעת המועדים תלויה ברצונם הטוב של החכמים. סביר להניח כי בדרך כלל הם יפעלו בשיקול דעת.

גם על מקרה כזה אמרה ההלכה כי החודש הזה לכם, היינו קביעת המועדים נתונה בידיכם אפילו אם אתם שוגגים או מזידים. כלומר, גם אם שיקולי הדיינים יהיו פסולים, קביעתם תהיה תקיפה וכך יפעל הלוח העברי. קביעה מהפכנית זו מבטאת שני עקרונות במחשבה הדתית. הראשון - אחדות האומה. ביום שבו כל קבוצה תקבע לה לוח משלה נהפוך למקבץ שבטים במקום לעם.

לכן אמרה התורה שגם אם בית הדין טועה, קביעתו עדיין מחייבת. אין אדם חסין מטעויות ואפילו לא מזדונות. אבל אומה לא יכולה להרשות לעצמה להתפרק מכיוון שאז כל אחד יחפוץ לעשות במה לעצמו.

העיקרון השני חשוב לא פחות. את השבת מקדש האלוקים, וכך נאמר בקידוש ובתפילת השבת "ברוך אתה השם מקדש השבת". אולם את החג קובעת האומה הישראלית. נוסח הברכה נקבע בהתאם והוא אומר "מקדש ישראל והזמנים". דהיינו, השם מקדש את ישראל והם המקדשים את החגים.

הנימוק הפשוט להבחנה זו הוא שקביעת המועד תלויה ברצון של בית הדין, שהוא נציג ישראל. אך מדוע זה כך? ייתכן כי שורש ההבדל בין שבת לחג תלוי באופן היווצרותם. השבת נוצרה עם קיומו של עולם. כבר בספר בראשית, אחרי בריאת האדם נמסר: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו".

עוד לא נברא העם היהודי וכבר נוצרה השבת. אך החגים, כל הווייתם וקיומם הם תוצאה של תולדות העם היהודי. האם היה לנו פסח אם העם היהודי לא היה סובל כל כך במצרים? ממילא ברור כי מי שיקבעו את מועדו של החג יהיו נציגי האומה.

החגים מפיצים ניחוח משכר של היסטוריה וטבע כאחד. לצד היות הימים האלה בעלי אפיונים מיוחדים כמו אביב וקציר, ימים אלה הם גם ציוני דרך בקיומה של האומה. הם נקודות הציון בהיווצרותנו כאומה בעבר ובביסוס קיומנו בעתיד. ¬