אורי הרואה ואינו נראה

"איך אמא לא רואה אותי כלל?

יכול להיות שבאמת זה קורה -

הפכתי לרואה ואיננו נראה?

אני רואה את כולם, רואה את הכל,

אך לראות אותי - אף אחד לא יכול"

(מתוך ספר הילדים "צביקי הרואה ואינו נראה", מאת אורי וגור שלף)

אורי שלף היה כל מה שהכדורסל הישראלי הוא לא: תמיד רגוע, תמיד מחייך, תמיד זורק עקיצה - בדרך כלל על חשבון עצמו. ולכן הוא היה כל כך שונה ואחר בנוף של המשחק הזה, שמלא בכל כך הרבה סכסוכים ומתיחויות, בכל כך הרבה אנשים מלאי חשיבות עצמית ובכל כך מעט הומור.

הרי כמה שחקני עבר אתם מכירים שיעידו על עצמם ש"הייתי כמו נדב הנפלד, רק בלי ההגנה", וכמה עסקנים אתם מכירים שמסוגלים לכתוב ספר ילדים? אתמול, לפני השינה, הקראתי לבתי את הסיפור על הילד צביקי, שקם בוקר אחד ומגלה שהוא רואה ואינו נראה. הבטן התהפכה ממילה למילה וממשפט למשפט. לפתע, כל קטע קליל ומצחיק קיבל משמעות כבדה ומצמררת.

אורי שלף לא היה גדול כדורסלנינו. כשאחיו הקטן גור אמר לו "אתה היית השחקן הכי טוב בארץ לגילך", הוא מיהר להשיב: "כן, בטח, בגיל 12". ודווקא הוא, שכנער פוסטר זכה עם הפועל ת"א בתואר האחרון שלה (גביע המדינה ב־1993), חי את החלום של כל אוהד: להיות חלק מהקבוצה עצמה, ובעצם, להיות הקבוצה עצמה.

בחייו סימל אורי שלף את הפרופורציה שחסרה לאוהדים, ואולי בלכתו הוא גם יצליח להעביר אותה הלאה. די לשנאה התהומית, די לאיחולי המוות, די לחשיבות העצמית. תירגעו, תחייכו ואל תשכחו לעקוץ - את עצמכם.

"להיות רואה ואינו נראה זה אולי נחמד,

אבל די עצוב לי להיות פה לבד.

אמא לא באה לאחל לי שינה מתוקה,

אבא לא נתן לי חיבוק ונשיקה.

אני רוצה להיות שוב כמו כולם".