בסוף, המציאות גוברת על הערכות הסרק

בתקופה שלפני הבחירות לא יכולתי שלא לתהות מדוע מתאפשר מצב שבו הערכות וניתוחים של מומחים, אשר כשלו פעם אחר פעם, מובאים בשנית ובשלישית כתורה מסיני אל אזרחי ישראל, כאילו לא קרה דבר.

על פניו, אמור היה האזרח הממוצע, בבואו אל הקלפי, לומר לעצמו - הנה מומחים רבים אומרים כך וכך, ולכן אולי יש לנהוג בצורה זו או אחרת, ואם הם טוענים כך - והרי הם פרופסורים מן האקדמיה ואף קצינים בכירים במערכת הביטחון - חזקה כי הם צודקים ועל כן אשעה לעצתם. זהו אכן תסריט הגיוני מאוד. מפני שדעת המומחים היא חלק מכלל המידע שהאזרח הממוצע אמור לקבל מהתקשורת בכללותה על מנת לגבש את דעתו הפוליטית, זו העומדת להצבעה בקלפי.

המציאות, כמובן, שונה. שלל ההופעות של קצינים ובכירים במערכת הביטחון ושל אנשי אקדמיה בחודשים האחרונים, בקריאה להחלפה של הממשלה "כי חייבים שינוי", מוכרחות היו להיות מעוגנות בראיות מוצקות. אותם אנשים מאוגדים בגופים שונים, שאחד מהם - "המועצה לשלום וביטחון" - פשט ולבש צורה בהתאם לנסיבות. כך למשל, בתקופה שלפני תוכנית ההתנתקות התפרסמו כמה פעמים הודעות של הגוף הזה, וכך אמרו בין השאר: "ההתנתקות טובה לביטחון. תמיכה בתוכנית ההתנתקות תאפשר לנו להמשיך לנהל מערכה חסרת פשרות בטרור. ההתנתקות נותנת לנו יד חופשית לפעול". עד כאן תחזית שנכשלה, אולם מה שחמור הוא שבמודעות אשר היו מטעמם של אותם אנשים בתקופה שלפני הבחירות האחרונות, תקפו את רה"מ דווקא על כך שהירי נמשך ושחמאס לא הוכרע, ושבתקופת נתניהו נורו יותר רקטות מבכל תקופה אחרת.

מה הבוחר הממוצע אמור היה להבין? אם הזיכרון טרם נמחק לו, אז ההסקה הלוגית שלו היא שהמומחים הללו בעצם מחזיקים בהשקפת עולם (אין צורך לומר, לגיטימית לחלוטין), והיא אשר מנחה אותם בעצותיהם, הרבה לפני המומחיות הביטחונית שלהם. אם כן, ראוי שנבחן מחדש מהי תרומתם האמיתית של אנשי אקדמיה, צבא וביטחון למידע אשר נצבר בידי האזרח בטרם הוא מחליט להצביע. יש לבחון באופן בהיר מדוע מעמדם של אנשי רוח לצד אנשי ביטחון בעלי השקפות מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית גבוה כל כך בחברה, או לפחות בקרב אנשי התקשורת והפרשנים. יש לבדוק מדוע הם כושלים פעם אחר פעם בניתוח מצב גיאו־אסטרטגי דוגמת ניתוח פוליטי פשוט, תחת המעטה של מומחים לדבר, בעוד האזרח הממוצע מגיע למסקנות שונות בתכלית, והצדק בסופו של דבר איתו.

החמור מהמעט שאמרנו הוא ירידת ערכם של המומחים, האמנים, הסופרים ואנשי תקשורת מרכזיים בעיני חלק ניכר מן הציבור. מפני שגם באומרם דברי היגיון, איש כבר לא יקשיב להם. חז"ל כבר אמרו: איזהו חכם? הרואה את הנולד.