בפעם הקודמת שנתניהו הרכיב קואליציה עם שותפיו הטבעיים, הוא הצליח להדהים את המערכת הפוליטית כשברגע האחרון צירף גם את מפלגת העבודה. סביר להניח שהפתעה דומה לא נראה הפעם, אולם אין ספק שהדריכות במערכת הפוליטית תישאר עד הרגע האחרון - עד שהממשלה תעמוד על הרגליים ושריה יישבעו אמונים.
כמו במערכת הבחירות עצמה - שלושה חודשים וחצי כולם מסתובבים סביב עצמם, ואילו ההכרעה האמיתית נופלת רק בשבועיים האחרונים - כך גם ההסכמים הקואליציוניים מתחילים תמיד בשורה של דרישות ואיומים מוגזמים ומופרכים, וככל שמתקרבים למועד המכריע - כלומר סיום הזמן החוקי הניתן למועמד להרכיב ממשלה לאחר שקיבל את המנדט מהנשיא - מתכנסים לתוך הסכם ויוצאים לדרך.
לכן מוקדם עדיין לדעת בשלב הזה עד כמה רציני ליברמן כשהוא דורש את תיק הביטחון, אף שקיבל שישה מנדטים בלבד. רק כדי לקבל פרופורציות נזכיר כי התיק הבכיר שקיבלה מפלגת הגמלאים עם שבעה מנדטים בבחירות 2006, מנדט אחד יותר מליברמן כעת, היה תיק הגמלאים. כך גם לא ברור עדיין מה מידת הגמישות לגבי הדרישות המפליגות שיציב משה כחלון, וזה עוד לפני ההישגים שינסו לקצור הסיעות החרדיות בתחום חוק הגיוס וקצבאות הילדים.
ב־2009 נאלץ נתניהו להתחיל את המו"מ הקואליציוני רק כדי לקושש המלצות לנשיא לאחר שקדימה קיבלה מנדט יותר ממנו. כחלון נמנע עד הרגע האחרון לומר במי יתמוך רק כדי שיוכל להשיג הרבה יותר כלשון מאזניים. כך גם ליברמן. אולם תוצאות הבחירות כעת שיבשו לכמה מהמפלגות את התוכניות. אין לשון מאזניים, יש ניצחון סוחף. זה נכון שמלבד ליברמן אין קואליציה ללא אחת מהשותפות, לפחות לא קואליציה שנתניהו או הציבור מעוניינים בה. הכי טוב היה אם אחרי מערכת בחירות כה יצרית ומטורפת היו חוסכים מאיתנו את מפגן השרירים והכוח, ואת החיכוכים והמשברים שעוד נכונו לנו בשבועות הקרובים, אבל אחרי מסורת רבת שנים של הסכמים קואליציוניים אין כנראה מי שישנה זאת גם הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו