לאובאמה אין עניין בפיוס עם ישראל

לא כל כך חשוב מה גרם לדרדור העכשווי ביחסים בין ברק אובאמה לבין בנימין נתניהו, שהיו קשים בלאו הכי. להערכתי, נושא נתניהו באחריות העיקרית לכך בשל נאומו בקונגרס, בביטול התחייבותו לתמוך בפתרון של שתי המדינות לשני העמים ובדבריו על הסעת הערבים לקלפיות. להערכת רוב הציבור הישראלי, ההפך נכון. זו מחלוקת לשם שמיים. כרגע ראוי להשאירה להיסטוריונים.

בניתוח המצב שנתהווה לאחר הבחירות נחוץ לבחון עניין עדין: נתניהו טען לאחר הבחירות כי עדיין תומך עקרונית בהקמת פלשתין, ואילו הבית הלבן הגיב כי אינו משוכנע שזו אכן עמדתו. בעבר, הבית הלבן היה נתלה בהסבר ומעמיד פנים שמאמין לו כדי להמשיך לחפש דרך לחידוש המשא ומתן.

מה ללמוד מכך? שלראשונה הממשל האמריקני אינו חותר ליישור ההדורים. אין לו עניין בפיוס. אולי להפך, חזרה לנקודת המוצא תאלץ אותו להתמיד בהטלת וטו על הצעות לכינון פלשתין ולקבלתה כחברה מלאה באו"ם. אם כך יקרה, כי אז קיימת מדינת פלשתין ששטחה הריבוני כבוש בידי מדינה שכנה שגם היא חברה באו"ם. בכך הסביר לי בשעתו סגן שר החוץ זאב אלקין מה כה חמור בהחלטה לכינונה המלא של פלשתין.

אם נכונה הערכתי כי אובאמה אינו רוצה בשלב זה להתפייס עם נתניהו, כי אז ישראל צריכה לחפש דרכים להקהיית המחלוקת המושחזת עד יעבור זעם. לא רפואה שלמה, אבל שיכוך כאבים. יש תרופה בדוקה: להודיע שנאום בר־אילן ב־2009 הוא ביטוי למדיניות הממשלה, אך ספק אם הימין בקואליציה המיועדת יסכים לכך אפילו כהוראת שעה.

בהקשר זה עולה חשש ישן־חדש: בשעתו איים שר החוץ ג'יימס בייקר על יצחק שמיר שארה"ב תפחית דולר על כל דולר שיושקע בהתנחלויות (fungibility). יש חשש כי תעשה כן אם ישראל תוסיף להלאים את כספי הרשות הפלשתינית. וושינגטון תפחית מהסיוע לישראל כסכום שהיא מונעת מאבו מאזן (אם כי לאובאמה יהיו קשיים בקונגרס). דרושה זהירות. אולי חידוש מיידי של הזרמת הכסף של אבו מאזן לאבו מאזן.

עד אז נחוץ לשגר שליחים לבעלי הרצון הטוב באמריקה - אשר עסקניה היהודים אינם חדלים להביע דאגה בשיחות טלפון לארץ - ולבקש כי יקפיאו כל מהלך עד לכינון ממשלה בישראל.