ארוכה הדרך לתוצאות

אמש נראו משדרי הערוצים המרכזיים ברדיו ובטלוויזיה כמו קרוסלה, סחרחרת, של סקרי דעת קהל.

גלגל ענק של מספרים עולים ויורדים, כשהמגמה המרכזית נכון לאתמול היתה של התחזקות המחנה הציוני והבית היהודי, ובמטה המפלגות היריבות מצטטים את משפטה הקלאסי של סקרלט או'הארה בסרט האגדי "חלף עם הרוח": "מחר הוא יום חדש".

רוב הסוקרים עושים מלאכתם נאמנה. מסקנתם היא כלי עבודה חשוב, ולעתים בלעדי וראשון במעלה, בידי פוליטיקאים. כאשר בנימין נתניהו מפנה חיציו לבית היהודי או יצחק הרצוג לעבר יש עתיד, הם עושים זאת בהסתמך על סקרים. אך כפי שנאמר - אליה וקוץ בה. בעיקר קוץ.

כבר ארבע מערכות בחירות מאז 2006 אני חש כמי שחוזר על עצמו בטענה כי דפוסי ההצבעה של הישראלי השכיח משבשים את המצפן של הסוקר המקצועי ההגון. המבוכה גורמת לקבוצה גדולה של ישראלים לעבור ברגע האחרון במאוחד, כמעט הייתי כותב בצורה עדרית, למפלגה הנהנית במפתיע מגידול ניכר, ובמוצאי יום הבחירות נמצאים פרשנים הקוראים לתוצאה המפתיעה "בוננזה".

ב־2006 היו אלה הגמלאים שנהנו מן המבוכה ואיפשרו את התנהלותה של הממשלה בראשות אהוד אולמרט. ב־2009 היתה זליגה לעבר קדימה, שהעניקה הזדמנות לציפי לבני, והיא מעדה בהקמת ממשלה. ב־2013 קיבל יאיר לפיד את הבוננזה. האם תהיה גם הפעם? ב"טוטו" ההימורים יש כבר התערבויות, ואיש אינו יודע לומר בוודאות. לא ברור אם תתבהר תופעה כזאת, ואם אכן תתרחש - לטובת מי היא תפעל?

בהיעדר מחלוקת של ממש בענייני פנים - לבד מסוגיית הדיור - אין צפי מהימן מה עשוי או עלול להשפיע ברגע האחרון. ב־1981 חיזק נאום הצ'חצ'חים המטופש של דודו טופז דווקא את מנחם בגין. יאיר גרבוז אינו נופל ממנו בכסילותו, וייתכן כי בנימין נתניהו ייהנה מאיוולתו. כל זה הוא זיהום פוליטי שאינו נראה מייד על המדחום של תוצאות הבחירות, אם בכלל.

מי שנוהג כרגע כראוי הוא הנשיא ראובן (רובי) ריבלין המקדיש את זמנו לעודד ישראלים ספקנים ולא־אכפתיים להתייצב בעוד שבוע בקלפי. זה חשוב לדמוקרטיה. זה טוב למשילות. גם למפלגות הגדולות, שבוחריהן הם בדרך כלל היותר אדישים.

ארוכה הדרך לתוצאות.