מימין ומשמאל: סערות של מילים

עצרת השמאל בכיכר רבין הוכיחה בצורה ברורה עד לאן הידרדר השיח הציבורי ועד כמה הדיון האלים והגס דוחק מסדר היום את הדיון הענייני והחשוב. לתרבות ה"טוקבקים" חברו שניים: יאיר גרבוז בנאום על "קומץ מנשקי הקמעות שהשתלטו על המדינה", והתשובה מימין - מאמרו של חגי הוברמן מערוץ 7, שבו תיאר את אלמנת צה"ל שנאמה בעצרת כמי שהרגה את בעלה ועכשיו מקוננת על שהיא אלמנה. שני הדוברים גם התעקשו לא לחזור בהם ולא להתנצל.

הרבה זעם כבר הוטח בגרבוז על דבריו המקוממים והדוחים ועל הסגנון המשתלח, המעליב והמתנשא. אינני בטוח שמכל תוארי הגנאי שהנאום הזה ראוי להם, הייתי בוחר בתיאור "גזעני". התנשאות בוודאי היתה, אבל לא בהכרח כלפי עדה מסוימת. וזה מה שהופך את דבריו למקוממים אף יותר: הם כוונו אל כל מי שאיננו גרבוז, אל כל מי שאיננו בן השבט שלו שאיננו מחזיק באותן השקפות שלו.

המזרחים ושומרי המסורת, בעלי השקפות ימניות, כולם. כל מי שאינם גרבוז ו/או יהושע סובול, שדברי הסניגוריה שלו אתמול רק חיזקו את הרושם המדכא של דברי הנואם. מה שלא פחות מדברי הגנאי, הזלזול וההתנשאות, זו ההגדרה של גרבוז את אלה שלדעותיהם הוא מתנגד כ"קומץ". קומץ שהשתלט על הדמוקרטיה הישראלית, לאמור: רק חילונים, אנשי שמאל, ראויים לשלוט, רק לגרבוזים מותר להיבחר או לבחור. והקהל הרב האזין והריע.

וכמו להוכיח שהשיח האלים והלא דמוקרטי איננו רק נחלת השמאל, הגיע מייד אחריו מאמר הפיגולים של הוברמן על "האלמנה המייללת". כמו בנאום בכיכר, שנכתב במחשבה תחילה ונקרא בכוונה מלאה, גם מאמרו לא היה פליטת קולמוס, אלא ביטוי של השקפת עולם מסודרת, זהה לזו של גרבוז: רק בעלי השקפות כשל הוברמן רשאים להשמיע אותן ולהשתתף בדיון הציבורי. קדמו לו פוליטיקאים מהימין, שהטיחו בתושבי עוטף עזה שאין להם זכות להתלונן על הסבל שהם עוברים ועל הפגיעות בנפש, מכיוון שתמכו בהתנתקות. גם כאן, אלה לא רק הגסות ואטימות הלב, אלא השקפת עולם הפוסלת את האחר ושוללת את זכותו להתבטא - שחייבות לעורר דאגה.

הלוואי שזהו אקורד הסיום במערכת בחירות שעסקה בטפל ולא בעיקר, שהתבוססה במדמנה של פרובוקציות וגידופים והתעלמה מהנושאים המרכזיים שעל סדר יומנו. כך, למשל, אפשר להסכים עם ביקורתו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, על מדיניות הממשלה כלפי סכנת הגרעין מאיראן – ואפשר לחלוק עליו. אבל אין לשלול את עצם הדיון בנושא. אלא שגם הדיון הזה טבע בתוך זמן קצר בביצת המילים של הצמד הוברמן־גרבוז. ואם לא במקרה, אחרי הכל, מדובר בשני דוברים שזו אומנותם – המילים, הכתיבה, הנאום.

זוהי מערכת בחירות שהורכבה מבקבוקים ריקים ומציטוטים מפיה של רעיית רה"מ, בעוד הדיון המרכזי בכל שבוע הוא סביב איכות הסרטונים, וכולם יודעים לנסח היטב את הדברים כך שיגיעו לכותרות, בתוספת גידופים ועלבונות. תרבות השיח הטוקבקיסטי השתלטה על הדיון הציבורי והדבר הזה חייב להדאיג את כולם.