הביקורת על "התקווה" - מסווה לאנטי־ציונות

בתום הקונגרס הציוני השישי, בקיץ 1903, עמדו בפעם הראשונה כל הצירים, וביניהם סבא שלי, ושרו שיר בן 28 מילים, שחיבר פזמונאי תימהוני בשם נפתלי הרץ אימבר והלחין שמואל כהן, בהשפעתו הבולטת של בדז'יך סמטנה. זו היתה הפעם השלישית שבה שרו בקונגרס הציוני את "התקווה", אבל לראשונה לא היו אלו ששרו רק צירים מעטים בשולי האולם: באותו קונגרס הוא הפך, למעשה, להמנון של כולם.

וזה לא היה פשוט, כי לא היה קונגרס ציוני קורע לב כמו הקונגרס ההוא, שבו קמו התלמידים על רבם, וניסו - ללא הצלחה - לטרפד את הצעת ההחלטה שהביא תיאודור הרצל, לשלוח משלחת חקר לבדיקת ההצעה הבריטית ליישב את היהודים, זמנית, באוגנדה. הצירים שהתנגדו לעצם הבדיקה היו ברובם רוסים, תומכיהם של חיים וייצמן ומנחם אוסישקין, אשר האמינו בכל ליבם כי אפילו בדיקה של ההצעה יש בה כדי לשתף פעולה עם הרעיון לוותר על ארץ ישראל.

סבא שלי, אז בן 23, נמנה עם מקורבי אוסישקין והיה בין חמומי המוח שקפצו על בימת הקונגרס וניסו "לפוצץ" את הישיבה. הרצל קיבל קשה מאוד את האופוזיציה האלימה להצעתו, וחש כי מעשי ידיו טובעים בים. הצעירים החצופים לא ידעו כי הם מקצרים את חייו של האיש המיוחד והחשוב הזה, ולא העלו בדעתם שרק 30 שנה אחר כך תחל הכחדתם של יהודי אירופה ושחלקם יכלו להינצל אילו הסתפקו ב"מקלט לילה" מחוץ לאירופה.

אבל בתום העימות הקשה ביותר בתולדות הציונות, ולאחר שהצעתו של הרצל זכתה לרוב, עמדו כולם ושרו את השיר הפסימי הזה, המעניק לתקווה הרבה פחות סיכוי מכפי שהיה לה באמת. השיר הקצר הזה, שלא היה זוכה היום בשום תחרות פרסים לחיבור ההמנון שלנו, ימשיך ללחלח את עיניי בכל פעם שאשמע אותו, אפילו יהיה הדבר בנסיבות בלתי מרגשות בעליל.

המנהיג הרוחני הרב שלום כהן הודיע ביום ראשון כי זהו שיר מטומטם, וש"ס ניצבה מיד מאחוריו, כאיש אחד. כהן לא הביע את דעתו על ערכו הפואטי של השיר, אלא על כך שזהו המנון הציונות. צאן מרעיתו הגן עליו מיד, והודיע שאיש לא ילמד את הרב כהן מהי ציונות ומהו היחס הראוי לארץ ישראל. אך אולי אני בכל זאת אלמד אותו: ציונות אינה כמיהה יהודית לארץ ישראל וגם לא תפילה לשנה הבאה בירושלים. ציונות היא תנועה מדינית שמטרתה להקים מדינה ליהודים. אתה, אדוני הרב, אנטי־ציוני בכך שאתה מייצג תנועה שראתה בציונות ניסיון להתריס כנגד הגורל היהודי ולדחוק את הקץ במקום להמתין למשיח צדקנו. אתה ממש לא מתנגד ל"התקווה", ואני משוכנע שאתה נמנה עם אוהבי הארץ, אבל אתה מתנגד חריף לציונות, ואין שום סיבה לעטוף זאת בביקורת ספרותית.