כשיסיתו - יעמדו לדין

יש פרקים בחיים הפוליטיים המתנהלים כמחזה כתוב. כל שחקן יודע מה תפקידו על הבמה וקורא נוסח דברים שהוכן מראש. כך נראה סיפור פסילתם־אישורם של חנין זועבי וברוך מרזל, המתמודדים על שני כיסאות רחוקים זה מזה בכנסת.

מי שהצביע בעד הדחתם בוועדת הבחירות היה סמוך ובטוח כי בג"ץ יחלצו מהמסקנות המוטעות של עמדתו המוצהרת; ומי שהתנגד ידע כי לאחר מכן יחבטו הפוליטיקאים בשופטים, וגם זה יעד רצוי.

שניהם מייצגים מרכיבים מאוסים בחברה הישראלית. אם יתעבו ייהפכו אפילו למסוכנים. "הארץ" ניסה להבחין בין זכותה של זועבי לבין היפוכה אצל מרזל. לא נכון, התחושה של "בקהלם אל ייחד כבודי" מאחדת את היחס אליהם. היא אינה נובעת רק מהדעות שהם מביעים ומהעמדות שהם מייצגים, אלא מן הפעילות המילולית והגופנית שהם מוכנים להשקיע כדי לקדם את רעיונותיהם.

מה שעומד למבחן אינו הם אלא הדמוקרטיה הישראלית. האם בכוחה להכיל אותם? האם בכוחה למנוע מהם את ההליכה־מעבר־לסף בהצגת נוכחות באום אל־פחם או על סיפון המרמרה הבאה? המגמה לפסול אותם בלי כתב אישום וללא משפט מעידה על חולשה ורפיון של הרוב היהודי־דמוקרטי. כאשר הם יסיתו או יסטו מדרך הישר, פתוחה הדרך בפני היועץ המשפטי לממשלה להעמידם לדין, ואם יעשה כן ביעילות - ייטב. אבל נכון נהג יהודה וינשטיין, שנמנע מלסלקם מהזירה בלי כתב אישום.

בתסריט הכתוב מראש הופיע גם הפרק האחרון. מייד פצחו אביגדור ליברמן ומירי רגב ויריב לוין בזעקות הקוזאק הנגזל כי שופטי בג"ץ מנותקים מן המציאות, וכי יש להחליף את שיטת בחירתם, וזה מדאיג כי מימין נעלמו מהזירה דן מרידור וגדעון סער ומיכאל איתן, ורק בני בגין נותר כמעט בודד בהניפו את דגל עליונות שלטון החוק.

הבית היהודי וישראל ביתנו כבר הודיעו כי הם לוטשים עיניהם לתיק המשפטים, וגם בליכוד הוא מבוקש באגף הימני המובהק. נראה שבנימין נתניהו ייטיב עם עצמו ויעשה חסד עם שלטון החוק אם יכריז כי יחתור לא רק להרכיב את הממשלה, אלא להפקיד את תיק המשפטים בידי ח"כ או אישיות חיצונית מהאסכולה של בגין־מרידור, מהליכוד הקלאסי.