המלכוד של פרופ' טרכטנברג

לבי לבי על הפרופסור עמנואל טרכטנברג, על שנאלץ לחתום על התוכנית הכלכלית ההזויה של המחנה הציוני, כזו שבזמנים אחרים היה בוודאי מעדיף שלא להיראות בסביבתה. יום לאחר שהציג לציבור מתווה כלכלי המושתת בעיקר על הרחבה תקציבית משמעותית ללא העלאת מסים, בא בנק ישראל וטפח על פניו במובן הכלכלי, המקצועי והחברתי גם יחד. בסקירתו קובע הבנק, לאחר שהוא מציין בחיוב את היציבות הנוכחית, שעד סוף העשור תצטרך הממשלה להפחית את הוצאותיה (כלומר להקטין את התקציב) בסכום של 10 מיליארד דולר בשנה, ולא להגדילן כפי שמציעה התוכנית של המחנה הציוני (אלא אם כן תעלה את המסים המוטלים על הציבור בסכום של 10 מיליארד דולר לשנה, ואולי יותר). לפיכך, הגדלת התקציב והגירעון שבו, כפי שמציעה התוכנית, תפגע באופן בלתי נמנע לא רק ברווחתו הישירה של הציבור אלא גם, ובעיקר, בצמיחת המשק. בנוסף יאמירו מחדש שיעורי האבטלה שהם היום מהנמוכים בעולם המערבי ותתלקח מחדש אינפלציה דוהרת שתרע את מצבו של מעמד הביניים.

הפרופסור טרכטנברג הוא כלכלן מוערך, ואין ספק שהוא, וכמוהו כמה אנשים אחרים ברשימת המחנה הציוני, מבין שמה שמוצג לציבור (גם) בתחום הכלכלי הוא מצג שווא, אך ברשימה שרבים ממועמדיה הם בפועל ניאו־מרקסיסטים כנראה שהיה עליו להתפשר עם העובדות (ובכל זאת ספג קריאות בוז). תקוותו של הפרופסור טרכטנברג, כך יש להניח, היא שאם אכן יגיע למחוז חפצו, כלומר לתפקיד שר האוצר, יוכל להתעלם מכל המילים הסוריאליסטיות בתוכנית שהוצגה על דעתו במערכת הבחירות ולנהל מדיניות כלכלית אחרת (כל זה, אגב, מדגיש את אפסותם וחוסר התוחלת של "המצעים הכלכליים" שהרשימות השונות פירסמו בשבועות האחרונים).

רק שהוא טועה, ולצערי גם מטעה, שכן אם השמאל יעלה לשלטון לא רק מרצ והרשימה הערבית - שתהיינה, מן הסתם, חלק אינטגרלי מהקואליציה - אלא גם חבריו השמאלנים המהווים רוב בסיעתו שלו ידאגו לכך שילך בתלם האנטי־ליברלי שלהם (לחלופין הוא יכול למצוא את עצמו חיש מהר בחזרה בהיכלי האקדמיה). חברים אלה, כידוע, לא רק דוגלים בהגדלת הוצאות הממשלה בעשרות מונים מבלי שיסבירו מאין יבוא הכסף, אלא גם מתנגדים אידיאולוגית לעצם קיומו של משק חופשי ופרטי שבלעדיו אין דמוקרטיה אמיתית.

בתקופת שלטון מפא"י, גולדה מאיר אמנם דיברה על "סוציאליזם בימינו", אך מי שקבעו את המדיניות הכלכלית בפועל, למרות פגמיה, היו אשכול וספיר, שלא התייחסו לדבריה ברצינות יתרה. הם אולי דיברו על סוציאליזם, אך היו פרגמטיים, ולבטח רחוקים ממרקסיזם, שלא כמו אותה חבורת מוכי עיוורון כלכלי שהשתלטה על יורשתה הבלתי לגיטימית של מפא"י ההיסטורית. ואולי, בהפוך על הפוך, צריכים להודות לשלי יחימוביץ', לסתיו שפיר, לאיציק שמולי, למרב מיכאלי, למיכל בירן וליוסי יונה, על כך שאינם מקפלים את דגליהם האדומים. כך, בהגיעו לקלפי, יידע הציבור בדיוק מה אורב לו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. רק מה, למען השם, עושה שם הפרופסור טרכטנברג?