עוד פיגוע לא אקראי

כמו בפאריס לפני כחודש, גם הפעם בקופנהגן הטרור הג'יהאדיסטי פגע תחילה בחופש הביטוי (הפיגוע בבית הקפה במרכז קופנהגן, שבו דנו בגורל המגזין הסאטירי "שארלי הבדו") ועבר לפגוע ביהודים (ליד בית כנסת, ודווקא לא באקראי), לתשומת לב הנשיא אובאמה. כרוניקה ידועה מראש ביבשת האירופית, החולה במחלה חשוכת מרפא ושמה ג'יהאד. מחלה שהסימפטום העיקרי שלה הוא פגיעה בערכים/פגיעה ביהודים.

הפעם היתה דנמרק היעד של הטרור האיסלאמיסטי. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר במדינה שבה נולדו ב־2005 הקריקטורות של הנביא מוחמד שהרגיזו מיליוני מוסלמים בעולם, אשר ירדו לרחוב להפגין באופן אלים במיוחד נגד הכופרים.

אלא שיש גם צד שני למטבע, הגורם לנו לתהות: כיצד קרה שדנמרק הפכה למדינה השולחת את מספר הג'יהאדיסטים הגבוה ביותר לסוריה ביחס למספר אזרחיה? דנמרק זכתה אינספור פעמים בתואר המדינה שהכי נעים לחיות בה; דנמרק אוהבת את מהגריה, והיא תמיד תתאמץ לשרת את האזרח. אלא שבדיוק כמו במחזה "המלט", דומה כי גם היום משהו רקוב בממלכת דנמרק. ההקצנה בקרב האוכלוסייה המוסלמית גוברת, מה שגורם לנו לחשוב כי אולי גם המודל הסקנדינבי כשל.

אם אכן כך הם פני הדברים, הרי זה משרת את מפלגת העם הדנית, המבקשת להפסיק את ההגירה ולצאת מהאיחוד. כמו בספרו החדש של הסופר הצרפתי מישל וולבק, דומה כי גם בדנמרק הימין והמוסלמים מתכוננים למלחמת תרבות, או למלחמה של ממש.

דנמרק בהלם. "לא ידענו דבר כזה מאז מלחמת העולם השנייה. זה כמו סיוט. ידענו שהאיום קיים, אבל הוא תיאורטי עד שמשהו באמת קורה", צוטט העיתונאי הדני נילס ואן לארסן. גם הדנים - כמו הצרפתים, כמו הבלגים - מבינים שכבר לא מדברים על איום, אלא על מציאות. צדקה ראשת ממשלת דנמרק הלה תורנינג־שמידט, שמהר מאוד הגדירה את תקרית הירי בבית הקפה כפיגוע.

מאז 30 בספטמבר 2005, עת פירסם השבועון השמרן "יילנדס פוסטן" קריקטורות של קורט ווסטרגארד, שצייר את הנביא עם פצצה על הראש במקום טורבן, דנמרק עברה מבחינת האיסלאם לצד של הרעים. אפרופו אותה פצצה שצוירה על ראשו של מוחמד, היא כעת מתקתקת על ראשה של אירופה.

והפעם זו לא קריקטורה, וזה בטח לא מצחיק.