פסילות לצורך יחסי ציבור

ועדת הבחירות המרכזית פסלה אתמול את חנין זועבי וברוך מרזל מלהתמודד בבחירות לכנסת הבאה. נוכחות שניהם באולם המליאה אינה לכבודה של ישראל, אך הצבעת שתי הסיעות הטוענות לכתר ראשות הממשלה - הליכוד והמחנה הציוני - היתה מביכה.

המחנה הציוני נשבע בסיבובים קודמים בשם חופש הדיבור, אך במירוץ החנף אחרי קולות הבוחרים קפצו יצחק הרצוג וציפי לבני על עגלת פסילתה של זועבי. מנגד פיצל הליכוד את הצבעתו. בעד פסילת זועבי, אבל נגד חסימתו של מרזל המייצג את מורשתו של מאיר כהנא.

הפוליטיקאים לא התפנו לדיון ענייני, גם לא האזינו למשפטנים מקצועיים. ההצבעה היתה על פי אינטרס מפלגתי מובהק, וכך גם הובנה אתמול. זועבי ומרזל יודעים - כל אחד בעמדתו - כי ההכרעה תתקבל בבית המשפט העליון, ורבים הסיכויים כי שם תתהפך ההחלטה על פיה. הדבר הפך כמעט למסורת, מכנסת לכנסת.

סביר להניח כי גם נציגי המפלגות בוועדת הבחירות יודעים זאת. הם מצביעים בעד הדחת זועבי ומרזל מפני שהדבר פופולרי (ובצדק), אבל בעיקר מפני שידוע להם כי הכרעתם אינה סוף פסוק. הרי לפני בג"ץ יונחו חוות דעת משפטיות השוללות את הפסילה, ובעליון יוכלו להסתמך גם על עמדת יהודה וינשטיין השולל את ההדחה.

בעניין זה בג"ץ הוא תעודת הביטוח של הדמוקרטיה. שופטיו מתעבים את התנהלותם של זועבי ומרזל, אבל היו נרתעים מלסתום את פיותיהם גם אילו נטפו ארס לאומי ופוליטי. ראוי רק לתהות כמה זמן יוכלו שופטי בג"ץ לפעול כשכפ"ץ של התבונה והזהירות ושיקול הדעת בחברה. מי שקרא אתמול את תוכניתה של סיעת הבית היהודי לגרום לרעש אדמה גם בעליון ולהתערב בדרכי הבחירה של השופטים, ידע כי בעוד ארבע שנים עלולה התוצאה להיות אחרת.

מישהו בוועדת הבחירות ידיח, ואף לא אחד בבג"ץ יחדיר את אצבעו לחור שנפער בסכר לעצור את הזרם, וישראל תמצא עצמה ברשימת המדינות הנאלצות להוכיח שהן דמוקרטיות תקינות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו