מי מסתתר מאחורי המסיכה?

השבוע פורסמו תמונות חדשות של השחקנית אומה תורמן לאחר שביקרה אצל המנתח הפלסטי ועשתה מעשה רנה זלווגר. לשתיהן יחד, אגב, יצא מאדאם טוסו. אם אתם חוששים שהטור הזה הולך להיות מניפסט פמיניסטי מתלהם נגד ניתוחים פלסטיים, אל דאגה - אני דווקא בעד.

ניתוחים פלסטיים הם כבר עניין שבשיגרה אצל נשים רבות, לא רק בהוליווד. היום, כשהיד קלה על הסכין באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ופריסת תשלומים נוחה, קשה לסרב לשאיבת שומן לפני גירושים, הגדלת חזה לפני חתונה והרמת עפעפיים שנייה לפני שאת כבר לא רואה. לחלק מהניתוחים יש השפעה מיידית על הבריאות שלנו, כמו במקרה של ניתוח הרמת עפעפיים, כשברגע אחד נגלה לפנייך שדה ראייה חדש לגמרי (סבתא שלי דווקא התחרטה כשהיתה צריכה פתאום לזהות כל מיני קרובים). בשאר המקרים המטרה היא אסתטית נטו. אם כי אין באמת דבר כזה אסתטיקה נטו. כולנו יודעים איזה תפקיד משחק היופי, אז לאנשים מסוימים, ובייחוד לנשים, ניתוח אף יכול לפעמים לשנות חיים.

יש לי חברה טובה, שרק בגיל 17, כשסוף סוף הרשו לה לעשות ניתוח, הורידה לראשונה את כף ידה מהאף שלה.

המצב קצת שונה בהוליווד. שחקניות שמגיעות לגיל 40 מתחילות להשתולל. זה התחיל לפני עשור עם שפתי הברווז של מג ריאן, שהפכה ברגע אחד מהדבר הכי מתוק וסקסי עלי אדמות למישהי שבא לך להעיר לה, "היי, יש לך משהו על השפתיים". הבאה בתור היתה ניקול קידמן, אבל במקרה שלה השפתיים עדיין נשארו באזור הזה שנקרא פנים, אז סלחנו לה. הבוטוקס, אגב, לא ממש עזר לה לקבל תפקידים נחשקים.

עד כאן טוב ויפה (יחסית), אבל מה שקרה לאחרונה לאומה תורמן ולרנה זלווגר כבר יצא מפרופורציה, תרתי משמע. הבעיה מתחילה כשכבר אי אפשר לזהות מי הבחורה. במקרה של תורמן וזלווגר, זה אפילו קצת מפחיד. שתי שחקניות מוערכות ויפות שהלכו רחוק מדי וחוללו בפנים שלהן שינוי שגורם לך להכריז "אין מצב שזאת היא!", מה שבאופן פרדוקסלי דווקא יכול למנוע מהן לקבל תפקידים בעתיד. בואו נגיד ככה, לא נראה לי שייצא בקרוב "יומנה של ברידג'ט ג'ונס 4". לעומת זאת, יש לי תחושה שתורמן דווקא תשמח להרוג עכשיו מישהו, ולא את ביל.

אז אם הניתוחים דווקא גורמים להן לאבד את הבעת הפנים הייחודית שלהן, שמשמשת הכלי הכי חשוב של השחקן (ימים יגידו מה יקרה לקריירה של שתיהן), למה בכל זאת להסתכן עד כדי כך? האם הוליווד היא זאת שגורמת לשחקניות שלה לאבד את זה, או שזאת טיילור סוויפט?

המקרים של סוזן סרנדון, מריל סטריפ, ג'וליה לואיס דרייפוס ועוד מלמדים שאפשר להצליח בהוליווד גם בעשור החמישי והשישי לחיים בלי להגזים עם הניתוחים. מצד שני, הן לא בדיוק משחקות דמויות של פאם פאטאל. זה יהיה צדקני לשפוט את תורמן וזלווגר ולא מדויק להגיד שזה כיער אותן, רק שפשוט קשה לזהות אותן.

אמנם זה נאיבי לצפות מהוליווד שתצא נגד, אבל זה דווקא מה שיכול להוציא אותה גדולה.