בלהט הוויכוח על נסיעתו המתוכננת של רה"מ נתניהו לוושינגטון, נדחקה לשולי הדברים ליבת הסוגיה שבגינה עלה הנושא לסדר היום המדיני והציבורי. עם כל החשיבות למכלול השיקולים הטקטיים הקשורים לנאום בפני שני בתי הקונגרס, יש חשיבות עליונה במיקוד אלומת האור סביב המימד האסטרטגי, המעוגן בהתנהלותו הרת האסון של ממשל אובאמה כלפי טהרן.
במרחב זה עשה הנשיא במהלך שש שנותיו בבית הלבן את כל הטעויות המחשבתיות והפוליטיות האפשריות והפך את תהליך עיצוב המדיניות האמריקנית כלפי איראן למצעד איוולת מתמשך ובלתי נתפס, ברוח ספרה הבלתי נשכח של ברברה טוכמן. למעשה, הכשל המחשבתי המרכזי של אובאמה נחשף כבר בראשית כהונתו, כאשר חזר והביע את אמונתו שהנתיב להתמודדות בהצלחה עם מיזם הגרעין האיראני אמור להיות נתיב מפויס, המבוסס בעיקרו על פיתויים ותמריצים במקום על איומים ועיצומים. כך, למשל, לא הסתיר אובאמה את כמיהתו לפתוח בדיאלוג עם המנהיגות ועם הציבור באיראן, וביולי 2012, עוד לפני שנבחר חסן רוחאני לנשיא, השיק את הערוץ החשאי של מגעים בין בכירים אמריקנים ואיראנים. להיטות זו לאותת למנהיגות האיראנית שדרכו של אובאמה היא דרך פייסנית מובהקת באה לכלל ביטוי ביוני 2009, כאשר הפקיר את מחוללי "המהפכה הירוקה" נגד המשטר האיראני המדכא בראשותו של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד לגורלם ונמנע מכל צעד ממשי, שהיה יכול להעניק השראה ותמיכה למנהיגי הרפורמה.
בה בשעה יצא חוצץ נגד הקו התקיף שהובילה צרפת בשיחות עם איראן. זה היה רק ב־2010, ולאחר שטהרן דחתה כלאחר יד את ההצעות מרחיקות הלכת שגיבשו שש המעצמות (שבמרכזן העברת האורניום המועשר מאיראן לרוסיה), וושינגטון נתנה הסכמתה להטלת עיצומים כלכליים מקיפים על המשטר הסורר באיראן. למותר לציין שהסכם הביניים, שנחתם בנובמבר 2013, היה המשך ישיר למגמה זו של ויתורים מרחיקי לכת, בכך שבפועל העניק לגיטימציה למעמדה החדש של איראן כמדינת סף גרעינית.
גם הוויתורים האחרונים מבית היוצר של אובאמה, שבמרכזם הנכונות להשאיר בידיו של רוחאני - בהסדר הקבע - את חלק הארי של הצנטריפוגות (ולקוות ששינוי תצורתן אכן יאט את כושר הייצור שלהן), מעידים על כך שהנשיא הנוכחי נחוש להמשיך במירוצו להסכם, גם אם מחירו עבור ישראל יהיה בלתי נסבל.
לנוכח מצב דברים עתיר סכנות וסיכונים זה הגיע רגע האמת עבור ישראל, ומתחייב אימוצו של קו תקיף ולעומתי חסר פשרות אל מול הנכונות האמריקנית להשאיר מאחורי גווה במזרח התיכון את איראן כמעצמה אזורית, המסוגלת בנקל ובמהירות לחצות את הסף המפריד בינה לבין הפצצה. לכן, דווקא משום שאין מנוס מהתמודדות נוקבת עם גישתו של הבית הלבן, ספק אם נאום פומבי בקונגרס יהיה הזירה ההולמת צורך זה, ולא רק מסיבות מפלגתיות, שכן עצם מהותו, מעמדו ומיקומו של הפורום יחייבו את רה"מ לנקוט קו זהיר, יחסית, ובלתי לעומתי ככל האפשר כלפי הבית הלבן.
במקום זאת, ודווקא בגלל הכורח האסטרטגי העליון לצאת לקרב מדיני חסר פשרות ועכבות, ייתכן שמפגשים סגורים עם מעצבי דעת הקהל והתקשורת האמריקנית על כל גווניה ואגפיה, ראשי מכוני מחקר מובילים, אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים, מנהיגים וראשי ארגונים יהודיים ואישי מפתח בקונגרס, על שני בתיו ועל שתי מפלגותיו, יהיו אפקטיביים יותר ביצירת אווירה ציבורית שתקשה עד מאוד על אובאמה להמשיך בריצת האמוק שלו לעבר ההסכם. המאמצים אמורים להתמקד באליטות ובגורמי מפתח בסביבה הוושינגטונית (שאת רובם אי אפשר לתייג באופן סקטוריאלי או מפלגתי צר). זאת בתקווה שגיבושו של קונצנזוס רחב, המעוגן בשיקולים אסטרטגיים ולא פוליטיים, יסייע בחישוקו של ממשל שעד כה, לפחות, ממשיך לשעוט בעיניים עצומות לרווחה אל עבר הסכם הרה אסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו