אם חשבנו שמנת הדיכאון השבועית מקבוצת הכדורגל שלנו הסתיימה עם שריקת הסיום בדרבי, טעינו ובגדול.
ובכלל, על אף הצביעות הגדולה של גילי ורמוט, מי שנחשב לעמוד האש שלפני "מועדון" הכדורגל הפועל ת"א, נדמה שאפשר ואולי צריך להתעסק בעיסקה המשפילה הזו מכיוון אחר, כיוונו של הבעלים חיים רמון.
הפועל הגיעה לשפל חדש. לא גילי כזה או ערן אחר הובילו אותה למקום שבו היא נמצאת היום, נמוך הרבה יותר מהמקום ה־11 המביך בטבלה. רמון, "המושיע הגדול", חתם הלכה למעשה על כתב כניעה והתרפסות בפני מכבי בדיוק כמו שהקבוצה, שלא באשמתה, התרפסה בפני הצהובים על המגרש.
על אף שבמכבי מתגאים בתדמית האירופית אך לא החמיצו את ההזדמנות לדרוך על הפועל ולקרב אותה ללאומית, הבעיה של הפועל היא לא מכבי או העובדה שהם מתחילים להיות יותר ויותר דומים למחלקת הכדורסל הצהובה. הבעיה היא העומדים בראשה, מבנה ההנהלה שהביא את הקבוצה למצב שהיא לא יכולה להימכר.
הצעתי לא קשה ליישום וכוללת פרצוף ומראה. כן רמון, כמו אוהדים רבים אחרים גם אני מציע הצצה קטנה בראי לפני שאתה מתיישב על כיסאות מרופדים בבתי מלון יוקרתיים ומאשים את כל העולם במצבה של הפועל. לא תאמין מה תוכל ללמוד מזה על עצמך.
לאחרונה הגיע לשיאו הליך רמוניזם קלאסי, פירוק וחורבן של כל גוף שעמד בראשו או היה מבכירי המעורבים בו. במקרה של מכירת ורמוט ביצע רמון תהליך של פירוק הלכה למעשה, מבלי לעשות זאת בדרכים המקובלות של פניה לבית משפט. הסיבות למהלך, אולי כלכליות נטו, שמורות איתו.
שחרורו של ורמוט הוא סופה של תקופה בהפועל. תקופה שבה היא לא ראתה את עצמה כמועדון גדול, כזה שמנסה להתחרות על כל התארים ולא להשאיל שחקנים כדי להשביח אותם עבור היריבה העירונית.
אני מקווה ששעון החול התהפך, כי לאוהדים האדומים, ואני בתוכם, מגיע עתיד טוב יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
