מובן שמטרידה אותי המחשבה מה עלול היה לקרות אילו לוחמת ביחידת קרקל היתה נופלת בשבי. עם זאת, את מה שאפשר לעולל לאישה אפשר לעולל גם לגבר. כיום החברה הישראלית נמצאת במקום אחר בסוגיות האלה ואני שואלת: האם כדי להימנע מסיטואציה נדירה שכזו עלינו לייצר מצב של אי שוויון לאורך זמן? התשובה היא לא. כבר יותר מעשור בנות קרקל עושות עבודה יוצאת דופן הראויה לכל שבח. הן מתנדבות לשרת ביחידה מתוך אידיאולוגיה ואהבת הארץ, עושות שירות צבאי מאתגר ומשמעותי ומתמודדות לא רק עם ביצוע המשימות הקשות המוטלות עליהן, אלא גם לצערי עם דעות קדומות, ביקורתיות שאינה מוצדקת ואפילו סוג של זלזול. הלוחמות האלה בנו את עצמן במו ידיהן. את שלב ההוכחה הן סיימו מזמן. בעקבות התקרית בגבול מצרים אסור בשום אופן לחזור לאחור. אסור שמישהו יעשה ניצול ציני של התקרית הזאת וינסה להחזיר אותנו אחורה. מדובר בתהליך אבולוציוני ולא רבולוציוני. לקח שנים רבות להגיע להכרה בציבור שנשים בצה"ל תוכלנה למלא כל תפקיד, כולל לוחמות וקצינות, בעודן זוכות להכשרה זהה לחלוטין לזו של גברים. כשאני התגייסתי לצה"ל התפקידים הכי אטרקטיביים היו מש"קית ת"ש ומאבחנת מחקר. הגענו לטירונות בידיעה שמספר התפקידים אינו גדול, אבל היה לנו רצון עז לעשות משהו משמעותי. נשלחתי לקורס של חשמלאית מטוסים, שאז הוגדר כפיילוט. אז הקורס של הבנים והבנות היה שונה, והיקף המפקדים שהיה מוכן לקבל אותנו היה מוגבל. היום השוויון מתחיל במיון, בתהליך ההכשרה, בפיתוח. שוויון הזדמנויות זה היה מאבק לא קל בתוך צה"ל, אבל הצלחנו בו. הנהנים מכל התהליך הזה הם בראש ובראשונה צה"ל והחברה הישראלית. הכותבת שימשה יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, כיום סמנכ"לית שירות באל על
