את הלך הרוח בציבור כיום אפשר להשוות לזה ששרר בארץ בשלושת השבועות של ההמתנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הציבור היה באותה תקופה מבולבל ומפוחד מפני איום גובר מכיוון שלוש חזיתות מצד צבאות ערביים. כילד חשתי גם אני את הפחד הזה. בקיץ 1963 הקים לוי אשכול את ממשלתו והיה לראש הממשלה ולשר ביטחון. מייד עם כניסתו למשרד הביטחון הוא זיהה איום של מלחמת השמד נגד ישראל בכל החזיתות בבת אחת. הוא כינס את המטכ"ל, הציב לו משימה לעמוד מול האתגר וביקש מאלופי צה"ל להגיש לו דרישות להצטיידות ההכרחית כדי לעמוד במשימה. אשכול דאג לצייד את הצבא בכל הנדרש כדי שיוכל לעמוד במשימה גם על חשבון ההחרפה במיתון הכבד שהחל בשנת 1966. במהלך ההמתנה למלחמת ששת הימים, כשכוחות המילואים כבר מגויסים, נוהל מסע ציבורי להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון ולמינויו של משה דיין במקומו. דיין ניצל בציניות את חוסר הידע של הציבור לגבי המוכנות של צה"ל ולא מנע את המסע הציבורי, בתמיכת עיתון "הארץ", שהנחית אותו על חשבון אשכול בכיסא שר הביטחון, פחות משבוע לפני פרוץ המלחמה. האמת היא שלוי אשכול היה, לדעתי, ראש הממשלה הכי טוב שהיה לישראל, כי היטיב לזהות את הסיכונים מבעוד מועד ולהכין את המדינה לעמידה מול האתגר הקיומי. תוצאותיה של אותה מלחמה צריכות להיזקף בעיקר לזכותו, בעוד את המחיר על הבחירה הגרועה בדיין לתפקיד שר הביטחון שילמנו כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים. לימים, החליט מנחם בגין כראש ממשלה, כנגד דעת כל המומחים הצבאיים וכנגד דעת ראש האופוזיציה שמעון פרס, לתקוף את הכור בעיראק. גם כאן התברר, בפרספקטיבה היסטורית, מי צדק ומי נאחז עד היום בפתטיות בעמדה הנגדית. והנה, גם היום, יש מי שמנסים לקושש מעט הון פוליטי על גבם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר הביטחון אהוד ברק, שעמלים כמעט שני עשורים להכין את ישראל למצב שמולו היא מתייצבת כעת, בין שבמעשה ובין שבמחדל. המסע מתנהל בעידודה ובניצוחה של אותה תקשורת. בראש המלהגים עומד שאול מופז, מנהיג המפלגה שסיימה את דרכה. מאחוריו ניסתה להשתרך יו"ר מרצ, שהציעה הצעות מופרכות לגבי אישורים מהכנסת ליציאה למבצע צבאי. דווקא שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, מתנהגת בממלכתיות ראויה בנושא זה ומבליטה עוד יותר את עליבותם של גלאון ומופז. ניסיון לצבור הון פוליטי, באמצעות כרסום בכוח העמידה של הציבור בישראל מול אתגרים קיומיים וחיזוק רוחם של אויביה, ראוי לכל גינוי. לצידם מתייצבים גם כל גמלאי מערכת הביטחון, שאינם בתפקיד עוד ואינם מעודכנים בנעשה ברמה הנדרשת לכך. גם הם חייבים להפסיק לדכדך את הציבור. את שיש להם להגיד עליהם לומר בפורומים סגורים ותו לאו. אם דעתם אינה מתקבלת, עליהם לשתוק במרחב הציבורי, כי הנזק שהם ממיטים בפטפוטיהם, הן בחיזוק רוח האויב והן בהחלשת רוח עמנו שלנו, גדול בהרבה מכל תועלת שהם יכולים לצפות לה. בקרוב המצב ישתנה באופן קיצוני באזור - לא בגלל ראש הממשלה ולא בגלל שר הביטחון - אלא בגלל האיראנים. יש להניח שהשינוי יגבה מאיתנו מחירים כבדים בכל מקרה, בגלל מעשה או בגלל הימנעות ממעשה. לכן זו שעה שבה כולנו נדרשים לא לחבל בחופש התמרון של אלו שבידיהם הפקדנו כציבור, באמצעות הצבעה דמוקרטית לפני כשלוש שנים, את החלטה הגורלית הזו.
