"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

האולימפיאדה: מענה לפוסט-לאומיות

,עודכן

באולימפיאדת לונדון, כמו באירועי ספורט גדולים אחרים, אנו מתמקדים במנצחים ובמפסידים לפי לוח התוצאות. אבל דומני שאפשר להבחין בה גם בתבוסות מסוג אחר: תבוסה פוליטית - אידיאולוגית - אידיאית - רומנטית. מי הובס? הובסו הרומנטיקנים האידיאליסטים, חסידי הגישה הפוסט-לאומית, זו המבקשת ליצור סדר עולמי חדש, נטול לאומים.

בתמצית: מה טוענים ומה מבקשים חסידי הפוסט-לאומיות? אלו סבורים ש"לאומיות" היא ביטוי לפוליטיזציה של "אנחנו", ולכן אינה טבעית ויוצרת מתחים. הרומנטיקנים של הגישה אומרים שהלאומיות אינה מצויה "בילד אין" במהות הסדר העולמי אלא היא תוצר של הבניה חברתית. דהיינו, היתה לה התחלה וסופה כבר הגיע, וזאת במסגרת תהליך אבולוציוני. במילים אחרות: בעולם הפוסט-לאומי החדש כבר אין "זהות קולקטיביסטית" שיוצרת לאומים אלא יש את "אזרחי העולם" שמתחברים זה לזה ברשתות חברתיות אוניברסליות גלובליות. ואיזה טוב יוצא מהעולם הפוסט-לאומי-! לשיטתם, רק יתרונות: אין מלחמות או טרור, אין חשיבות לטריטוריות כמרכיב של זהות לאומית, לא יהיו מתחים בין עמים, בין שבטים ובין קהילות אתנו-תרבותיות, הכלכלה תפרח, החור באוזון ייסגר וכדומה. בקיצור, עולם חדש מושלם נולד.

תקצר היריעה מלדון בסתירות המובנות שמצויות בתוך התהליך ליצירת הסדר העולמי החדש כפי שמציעים חסידי הגישה הפוסט-לאומית, ויש הרבה כאלו. אותנו מעניין לטעון שהאולימפיאדה היא דווקא ביטוי של התחזקות הלאומיות והפטריוטיזם הלאומי ולכן הדרך לפוסט-לאומיות ארוכה, אם בכלל יש לה סיכוי. ביטוי מרכזי של התחזקות הפטריוטיזם הלאומי נמצא באופן הסיקור התקשורתי של אירועי האולימפיאדה. היה מדהים לראות כיצד שדרי ה-BBC, למשל, יוצאים מהכלים כשהם מסקרים תחרות זו או אחרת ומדווחים מהזירה לא תחת כובעו של העיתונאי האובייקטיבי אלא תחת הדגל, תרתי משמע, של האזרח הלאומי שהוא במקרה גם עיתונאי. כלומר, העיתונאים מתלהבים או מתאכזבים בהתאם לתוצאה הספורטיבית של מתחרה "משלנו" או לא. מבחינה זו, עיתונאי הערוץ הראשון בישראל לא היו שונים מחבריהם בעולם, כולל שדרי הטלוויזיה האיראנית, המצרית, הבריטית או האמריקנית. ביטוי נוסף הוא התנהגות הספורטאי לאחר ניצחונו: רובם ככולם חיפשו את הדגל להתעטף בו ולהקיף את המגרש. נכון, ההישג היה אישי אבל הוא נטמע בתוך ההרואיות הלאומית. במילים אחרות: לא מדליה אישית אלא מדליה לאומית.

לסיכום, האולימפיאדה מאתגרת את חסידי אוטופיית הרב-תרבותיות ועולם נטול לאומיות. נקודת ניתוח זו רלוונטית לאזורנו ולטענה שעל היהודים לוותר על לאומיותם כדי ליצור כאן מדינה אזרחית, כחלק מתהליך פוסט-לאומי גלובלי. אם יש מי שעדיין חושב כך, יביט על האולימפיאדה ויקום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר