פרשת עקורי איקרית ובירעם: סיפור קפקאי

זהו אחד הסיפורים המשונים ביותר בתולדות המדינה. זהו סיפורו של עוול בלתי מובן, שצריך היה להיפתר מזמן. החלטת ממשלת גולדה מאיר לפני 40 שנים, מ-23 ביולי 1972, היתה אחת מאבני הדרך הבולטות של סיפורנו: ממשלת ישראל קיבלה החלטה, בלי כחל וסרק, בלי עיכובים מלאכותיים ובלי תירוצים, שלא להחזיר לכפריהם את עקורי איקרית ובירעם.

זה לא קרה סתם. חודש קודם לכן הודיע מנחם בגין כי אם תעלה מפלגתו לשלטון, יחזיר את עקורי הכפרים ליישוביהם. זה, כנראה, הרגיז מאוד את גולדה, והיא החליטה לקבל את ההכרעה הממשלתית הרשמית וה"סופית". בהחלטה נאמר כי יש למנוע את יצירת התקדים.

עקורי בירעם ואיקרית הגיעו מייד אל מה שנותר מכפריהם, והכריזו על שביתת רעב: עד אז עוד קיוו שתהיה ממשלה ישראלית שתאפשר להם לחזור, ועכשיו נגוזה גם התקווה.

המשטרה הגיעה, היתה התנגשות קשה בין השובתים ובין השוטרים, רבים מן השובתים נעצרו, אך השביתה לא נפסקה. ביום ה-30 להחלטת הממשלה הפגינו בני הכפרים בירושלים, וביקשו להיפגש עם ראש הממשלה. גולדה סירבה. כשישה שבועות נוספים נמשכו ההפגנות, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים, וכל עניין אחר הפך, לפתע, שולי.

הסיפור כבר סופר. שני כפרים נוצריים בצפון הארץ. באיקרית, כפר נוצרי-מארוני, התגוררו כ-600 אנשים, ובבירעם, כפר נוצרי-קתולי, התגוררו 1,050 אנשים. שני הכפרים נכבשו בסתיו 1948, לקראת תום מלחמת השחרור. צה"ל לא ביקש לגרשם מבתיהם, וכאשר נערך מיפקד האוכלוסין הראשון בישראל, ב-7 בנובמבר, הפכו גם תושבי שני הכפרים הללו לחלק מאוכלוסיית ישראל. שישה ימים אחר כך התבקשו התושבים לעזוב, זמנית, את בתיהם, לטובתם. אנשי איקרית עברו לכפר ראמה, ואילו אנשי בירעם נתבקשו, משום מה, להתרחק כחמישה ק"מ ולהימצא בלבנון, אבל העדיפו להגיע לג'יש, הלוא הוא הכפר גוש חלב.

שבועיים לאחר שפונו נפגשו תושבי הכפרים עם השר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, והוא הסביר להם כי פונו כדי שלא ייקלעו להתקפה אפשרית מלבנון, והבטיח כי יחזרו בתוך שבועיים. אבל שום דבר לא קרה. ביוני 1949 סולקו השומרים מן הכפר והממשלה הכריזה על איקרית ועל בירעם כעל "אזור ביטחון", על פי התקנות לשעת חירום. כשכתבו בני הכפר מכתב תמיהה לשר שטרית, הוא השיב להם: "אנא התאזרו במעט סבלנות".

הם דווקא נאזרו בסבלנות, אבל אחרי שנתיים הגישו בג"ץ שחייב את ממשלת ישראל לאפשר לעקורים לחזור לכפריהם. הממשלה לא קיימה את הצו וקבעה כי אי אפשר, בינתיים, להוציא אל הפועל את הצו בשל קירבת הכפרים לגבול הצפון. אבל הממשלה לא הסתפקה בכך.

באוגוסט 1953 נרשמו הקרקעות על שם המדינה, באמצעות רשות הפיתוח, וכך הופקעו 24 אלף דונם. 5,000 דונם הוכרזו "שמורת טבע", וכדי שלא יהיה ספק לאיש, חודש לאחר ההפקעה הופצצו הכפרים על ידי חיל האוויר. חד וחלק. הפרדוקס הגדול ביותר הוא שהפקעת שטחם של הכפרים נעשתה בטענה שאדמות הכפרים אינן בחזקת בעליהן או בשימושם, ולכן רשאית המדינה להפקיען - אם זה לא סיפור קפקאי קלאסי, אז מה כן-

התושבים לא השלימו עם רוע הגזירה. הם הגישו פניות רבות לבג"ץ, אך בית המשפט נמנע מלחייב את המדינה לפעול לפי החלטתו משנת 1951. העקורים שגרו בג'יש ובראמה עדיין האמינו כי מדובר במצב זמני. למרות זאת, תמיד ידעו להצביע עליהם בכפרים שבהם התארחו כמי שאינם חלק אינטגרלי מן הקהילה, שהפכה למקלטם מאז נאלצו לעזוב את איקרית ואת בירעם.

על האדמות המופקעות הקימו את קיבוץ ברעם, את קיבוץ סאסא ואת מושב דוב"ב, ובנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי (במסגרת המימשל הצבאי) צווי סגירה, האוסרים את הכניסה לאיקרית ולבירעם.

חודשיים לאחר בחירתו של בגין לראשות הממשלה חזר רה"מ החדש על הצהרתו בנוגע להחזרת עקורי איקרית ובירעם. אבל הרי אי אפשר לקבל החלטות שכאלה סתם ככה, ולכן הוא הקים ועדה בראשות אריאל שרון. שרון החליט שלא להחזיר את העקורים.

כאשר ראיתי את ההתעקשות של הממשלות, נטיתי לחשוב שאולי יש כאן איזה עניין ביטחוני טמיר ונעלם, המצדיק את הבוטות הממשלתית. טעיתי. לא היה שם שום עניין ביטחוני, אלא חשש פן תיפתח תיבת פנדורה, ופן עוד "פליטים מקומיים" שברחו או גורשו מכפריהם במהלך מלחמת השחרור, יבקשו גם הם לשוב. חשש כזה, גם אם יתממש, אינו יכול למנוע את תיקון העוול לתושבי איקרית ובירעם, מה גם שלשינוי מיקומם של פלשתינים-ישראלים בתוך המדינה אין כל משמעות דמוגרפית.

ממשלת רבין הקימה ועדה בראשות שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, כדי לבחון כיצד אפשר להחזיר את התושבים לחלק מן הקרקעות. אחרי הכל מדובר כבר בדור חדש של בעלי מקצועות חופשיים, שזקוקים לבתים ולא לכרי דשא כדי לרעות את צאנם.

הוועדה הוציאה דו"ח שהיה יכול לפתור את הבעיה - להחזיר לעקורים 1,200 דונם מתוך מה שהופקע מהם, בלי לגרום נזק ליישובים שהוקמו בינתיים. הדו"ח הושלם רק לאחר רצח רבין, והנושא לא הספיק להגיע לשולחן הממשלה. גורל דומה נכון לו גם בממשלת נתניהו הראשונה ובממשלת ברק.

הסיפור לא הסתיים. התושבים לא ויתרו. הפניות לבג"ץ לא נפסקו. ועדות ממשלתיות עוד יקומו. במקום לפתור בעיות, אנחנו מנהלים אותן. החלטיים באופוזיציה, חסרי אונים בשלטון, חוששים מאיום מלאכותי וממתינים לתום השבועיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו