יום לפני האירוע שאל אותי בני ההיסטוריון החי בחו"ל ומבקר עתה בארץ כמה שאלות בנוגע לעתידה של המחאה החברתית בישראל. השבתי מה שהשבתי, ולפתע אמרתי: "מישהו עוד יצית את עצמו מרוב ייאוש, ובכך יהפוך את המצוקה האישית שלו לסמל לתחושת המצוקה הכללית". אני לא יודע למה אמרתי את זה, אך באותה נשימה צפה ועלתה בי דמותו של הסטודנט יאן פאלאך, שהבעיר את עצמו ואת העולם כולו במחאה על דיכוי האביב הדמוקרטי של פראג בידי הדיקטטורה הסובייטית. הייתי אז סטודנט לפילוסופיה בסורבון והתיידדתי עם פליט צ'כי, צלם שהכיר את פאלאך והיה נוכח באירוע ואחר כך נמלט לפאריס. האש שהצית פאלאך במחיר חייו בינואר 1969 לא דיגדגה אפילו את ברית המועצות הנוקשה, אבל 22 שנים לאחר מכן היא חדלה לחיות ואילו זכרו של יאן פאלאך חי ופועם עד היום. אין לי שום ספק ש-14 ביולי 2012, כמה סמלי, "יום הבסטיליה", המסמל את תחילתה של המהפכה הצרפתית ובעקבותיה גל של מהפכות חברתיות - ייזכר בהיסטוריה החברתית של ישראל כנקודת מפנה. ישראל שאחרי משה סילמן לא תהיה ישראל שלפניו. אז נכון, בכל מעשה בעל משמעות היסטורית קיים הסיפור האישי, אבל אין זה מוריד מעוצמתו. הטרגדיה האישית אינה מפחיתה כהוא זה ממשמעותו ומהשלכותיו האפשריות של המעשה הנואש. כאן יש לומר בבירור: ישראל אינה תוניסיה - אבל היא עלולה להפוך לתוניסיה אם הרגישות האנושית שגילו הבוקר ראש הממשלה, שר החינוך ואישי שלטון אחרים כלפי משה סילמן לא תתורגם - ומהר מאוד - למעשים ברורים ומשמעותיים. רק בכך תהפוך רגישותם האישית, שאינה מוטלת בספק, לרגישות חברתית כנה ואמיתית. הפערים המעמיקים והולכים בישראל בין אלו ש"יש להם הכל" ואלו שחשים ש"אין להם מה להפסיד"; ההקצנה בכל תחומי החיים הפוליטיים והחברתיים והתהום הנפערת והולכת בין מוסדות השלטון לאזרח הקטן, עלולים להביא לעוד מעשי ייאוש. או אז, הצתות עצמיות בנוסח טיבט יתגמדו אל מול פיגועים בסגנון אמריקני - פיצוץ מוסדות שלטון ורשויות ממלכתיות שהמגע עימם גורם לאזרח לתחושות השפלה וניכור, שלא לדבר על מעשי טירוף, כגון רצח המוני והתאבדות במקומות ציבוריים. אנשים שחשים שכלו כל הקיצים ושאין להם עוד מה לאבד - מסוגלים לכל. אתמול בבוקר, בעוד הרופאים נאבקים נואשות על חייו של משה סילמן ותפילתי שיצליחו, חשבתי על הדמות יוסף ק' של קפקא ב"הטירה". ליותר מדי אנשים בישראל כיום יש תחושה קפקאית של מצוקה ושל חוסר אונים מול הרשויות והביורוקרטיה המנוכרת שלהן, בין שמדובר בביטוח הלאומי, ובין שמדובר במשרד הפנים או במשטרת ישראל. לתחושת חוסר האונים של האזרח משה ס' - סליחה, יוסף ק' - מול המוסד השלטוני העליון יש כיום שותפים לא מעטים. הוא מנסה להתמודד עם הביורוקרטיה האטומה ועובר חוויות אשר מביאות אותו לשפל המדרגה. הדרך היחידה למנוע את התחושות ואת המצוקות האלה טמונה בשינוי תרבותי-חברתי עמוק. הרשויות חייבות להטמיע את התפיסה שהן נועדו לשרת את האזרחים ולא להפך. אני מקווה שמשה סילמן יזכה לראות את השינוי המהותי והעמוק הזה בעיניו, ועימו כל אלה מאיתנו המאמינים - איכשהו ולמרות הכל - שצדק אינה מילה גסה או הזויה.
