"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מורשת ברק: ויתורים, עד הסוף

,עודכן

בואו נחזור לרגע ל"הישגים" המדיניים של אהוד ברק. על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה וכנסת, ללא רמז על כך בקמפיין הבחירות שבסיומו ניצח, הלך לוועידת קמפ דיוויד והציע לערפאת הצעות מדיניות מופקרות ומרחיקות לכת, המנוגדות לדרכה המדינית של ישראל על כל ממשלותיה, מימין ומשמאל. ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" הישראלים לדורותיהם ל"הנים". הוא הציע הצעה המבוססת על קווי 4 ביוני 67', הציע חלוקת ירושלים - ולא רק שכונות הקצה, אלא העיר העתיקה - ויתר על בקעת הירדן, ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים הציע נסיגה משטחים ריבוניים כ"חילופי שטחים". כל זאת ביהירות משיחית של מי שיודע הכל ויכול להחליט לבדו על הכל.

שלום? לא, הוא לא הביא שלום על ישראל. המהמר שיחק על כל הקופה (שלנו), ונחל כישלון חרוץ. כזכור, הצעתו נדחתה בידי ערפאת בבוז, בדם ואש ותימרות עשן. במקום לקום באומץ ולומר: ניסיתי הכל, הפכתי כל אבן, אולם מרגע שהצעתי נדחתה היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא החל לדקלם את המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה". הוא דחף את קלינטון להציע את הצעתו - "משופרת" לכיוון הפלשתינים, ולשווק אותה כ"מתווה קלינטון", וגם אותה הפלשתינים דחו. ולאחר מכן, כשהפלשתינים הגיבו על ההצעה במתקפת הטרור שגבתה חיי 1,500 ישראלים, הוא זחל על גחונו לטאבה ימים אחדים לפני הבחירות והורה לאנשיו לעשות הכל, העיקר שיביאו הסכם. וכאשר גם הצעותיו אלו נדחו, ודחלאן "המתון" כינה אותן "חארטה ברטה", ניצב ברק מול הציבור בטלוויזיה ערב הבחירות ואמר: השלום הוא בהישג יד. רק תנו לי מנדט לעשות צעד נוסף.

אזרחי ישראל גירשו אותו בבושת פנים ממשרד רה"מ, אבל את האבן שהשליך, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. בציפיות שעורר, יצר ברק מצב מדיני חדש, שבו כל הצעה ישראלית לפשרה ברוח רבין נחשבת לסרבנות קיצונית.

ברק הלך לוועידת קמפ דיוויד חודשים אחדים אחרי כישלון ניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כל עוד ניהל מו"מ על הגולן, הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. הוא היה אובססיבי להיות מי שיביא שלום עם סוריה, עם הרודן אסד שאותו נהג לכנות שוב ושוב "מנהיג אמיץ וחזק, מעצבה של סוריה המודרנית". הוא לא הציע לו נסיגה לגבול הבינלאומי, אלא נכנע לגחמתו לדרוש נסיגה גם משטחים שסוריה כבשה מישראל בשנים שלאחר מלחמת השחרור - לכך הם התכוונו כשדיברו על נסיגה לקווי 4 ביוני ולא לגבול הבינלאומי. אולם לאחר שבכל הסקרים הבין שההסכם שהוא רוקם יידחה במשאל העם שהתחייב לו, הוא התעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים(!) על חוף הכנרת. אסד דחה זאת על הסף.

שלשום, בראיון ל"הארץ", השתבח ברק ביכולת שלו לראות קדימה ולחזות דברים שאחרים אינם רואים. הוא לא ראה שנסיגה מהגולן תביא את דאעש לחוף הכנרת. בראיון הוא הזמין את העם לקרוא לו, כפי שהצרפתים קראו לדה גול, להציל את ישראל מפני הקטסטרופה. הוא, שכרה"מ נהג כמהמר והימורו המיט עלינו מתקפת טרור נוראה, מצפה שנפקיר בידיו את גורלה של ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר