"תעשיית האשמה" נגד צה"ל

הם לא מאמינים למנגנון הבדיקה של צה"ל. "תנו לצה"ל לטייח", לעגו. "תיאטרון חקירות" כינו זאת. מדובר בארגוני שמאל כגון "בצלם", "יש דין", שלא לדבר על עדאללה ואוהבי ישראל נוספים. מה הם מבינים בהתנהלות פעולה צבאית? מה הם יודעים יותר מצה"ל? זהו, שלא; הם מעוניינים בהחלשתו ובסירוסו, בהעמסת משפטיזציה שתכבול את רגליה של היוזמה וההעזה שאפיינה את לוחמינו.

מגוחך לקבל ציונים מ"בצלם", כשלא מזמן מנכ"ל הארגון, חגי אלעד, לא הסכים לכנות אפילו את חמאס ארגון טרור. החוקר יונתן דחוח־הלוי כבר הצביע על חוסר האמינות של "תחקירי" "בצלם". הארגונים הללו משתמשים באיום הפנייה לביהמ"ש הבינלאומי, ליצירת מנוף לחץ על ישראל. על הדרך הם מייצרים קישור בזוי בדעת הקהל הבינלאומית בין צה"ל ל"פשעי מלחמה". האסטרטגיה הזאת תפסה תאוצה החל מוועידת דרבן הידועה לשמצה מ־2001, שעסקה כמעט רק בישראל וב"פשעיה".

בניגוד ליומרת הארגונים הללו, לא מוסר דוחף אותם אלא השקפה פוליטית. הנחת היסוד שלהם היא שישראל אשמה, היא הכובשת והמנשלת. ערביי האזור וקבוצות בעולם טוענים מזמן שאין לישראל לגיטימציה לפעול מול אויביה, גם לא להגנה עצמית, משום שהורתה בחטא, כל ישיבתה באזור הזה כמדינה יהודית עצמאית היא "עוול מוסרי". לכן כל פעולה צבאית חשודה מראש כפשע מלחמה. במידה לא מבוטלת, הארגונים הללו משמשים ראש חץ ביישום האבחנה הזאת.

אמרתי לא פעם שהכינוי "ארגוני זכויות אדם" הוא מסווה לתפיסה שליהודים אין זכויות כעם להגן על עצמם. לכן בלתי אפשרי מבחינתם לראות בחמאס ארגון טרור. אבל חשוב להם להציף את צה"ל בתביעות ולהכתים את לוחמיו, משום שהחלשתו עשויה מבחינתם לשנות את המציאות הגיאופוליטית ולהסיג את ישראל מלב הארץ. הנה האינטרס המשותף של ארגוני השמאל הישראליים ו"לוחמי החופש הפלשתינים".

אופן הפעולה שלנו כמדינה בכלל, וצה"ל בפרט, תלוי בערכים המדריכים אותנו - קדושת החיים, טוהר הנשק והימנעות מירבית בפגיעה מחפים מפשע, אבל גם עצם רצוננו להגשים ריבונות בארצנו. מכאן נגזרת השאלה - "באילו כלים ראוי להשתמש ובאילו לא נשתמש, משום שברגע שנממש אותם ללא ריסון, תשתבש יכולתנו לשמור אמונים לעצם זהותנו" (אלוף גרשון הכהן, בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי?").

משום כך, יש לחקור כל אירוע צבאי ולהפיק לקחים, ויש מקום לשיפור מנגנוני החקירה - אבל לא כדי לרצות מוסדות בינלאומיים או אליטה פסאדו ליברלית מדומיינת האוחזת בקרנות מוסר סלקטיבי. אסור גם שמטרת החקירה תהיה להוכיח שאנחנו הראשונים בעולם ליישם את החוק הבינלאומי לפי גרסתם הפוליטית של הארגונים הללו - אלא כדי לייעל את המערכת, לעשות את צה"ל טוב יותר.

מבחינה זאת, השיח של ארגוני השמאל הוא שיח גלותי שאינו מקבל את העובדה שהעם היהודי חזר לעצמו בכל המובנים, וכדי לממש את ריבונותו הוא חייב לאחוז בחרב. הם לא סומכים על המצפן הלאומי של צה"ל, שבאמצעותו הוא מאזן בין הפעלת הכוח לבין ערכיו, משום שעקרונית הם לא סומכים על האדם אלא מבקשים להדריכו באמצעות חוקים אבסולוטיים שאינם תלויי הקשר, ומצדדים בהתערבות מרבית של המדינה בחיי האזרח.

הפעילות של צה"ל נגד אויביו דומה למשחק כדורגל שבו אחת הקבוצות פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש, בעוד השנייה משחקת באופן חופשי ברחבת ה־16 של יריבתה. הדברים הללו יפים לכלל היחסים בין האיסלאם הגלובלי לבין המערב. מה שמאפשר את הפארסה הזאת, בין השאר, הוא מה שז'אן פרנסואה רוול כינה בשנות ה־80 "תעשיית האשמה", המוזנת בידי אנשי רוח, אקדמיה ותקשורת, וכמובן ארגוני "זכויות", המטפחים ומעודדים רעיונות של אשמה היסטורית, למשל כלפי ערביי האזור, ללא הטלת אחריות כלשהי עליהם. לא מפיהם של הארגונים הללו אנחנו חיים.