כשדניס רוס מכיר במציאות

מה משותף לתוכניותיהם המדיניות של גלאון, לבני, הרצוג, לפיד, נתניהו, ליברמן, בנט ואורי אריאל? קשה למצוא. תהום אידיאולוגית עצומה, בלתי ניתנת לגישור, פעורה בין הראשונה לאחרון. ובכל זאת, יש מן המשותף. לאף אחת מהתוכניות אין פרטנר פלשתיני. 

"רק תצאו מהשטחים... ויהיה טוב, יהיה טוב, כן" - שרו בערגה דורות של מפגינים בכיכרות. כל כך פשוט. משוואה מתמטית ברורה, חדה וחלקה. עד שהיא נפגשה עם המציאות ואז התוצאות שונות. השטחים שמהם נסוגה ישראל בעקבות הסכם אוסלו היו בסיס לטרור ולתוקפנות. השטחים שמהם ישראל נסוגה בהתנתקות - היו בסיס לירי טילים בלתי פוסק. כאן זה היה בהסכם, כאן זה היה באופן חד־צדדי, אך התוצאה היתה זהה. ואם אפשר לטעון שהלקח הוא שאפשר להגיע לפתרון רק בהסדר כולל, באו ברק, אולמרט ונתניהו, ניסו את הדרך הזאת - ונתקלו בסירוב. 

בפיסגת קמפ־דיוויד נטש ברק את דרכה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין. את כל ה"לאווים" של רבין הוא הפך ל"הנים", בנושא שלמותה של ירושלים, בקעת הירדן, התנגדות לנסיגה לקווי 67' וכד'. הוא הציע את ההצעה לערפאת ונדחה בדם ואש ובתימרות עשן. 

קלינטון אימץ את הצעתו של ברק, "שיפר" אותה לטובת הפלשתינים והפך אותה ל"מתווה קלינטון". הפלשתינים דחו אותו. אולמרט הלך כברת דרך נוספת, ולמעשה הציע נסיגה מלאה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ואפילו נכונות חלקית ל"זכות" השיבה - ונדחה. ביוזמת קרי הסכים נתניהו לוויתורים מרחיקי לכת. אבו מאזן בחר בניסיון לפתרון כפוי על ישראל. 

ואחרי כל סירוב פלשתיני, ישראל הואשמה כמובן. וגם עתה מתנהל קמפיין בחירות המאשים את נתניהו בסרבנות ובאחריות להיעדר שלום. ואולם ברגעים נדירים של גילוי לב, גם מאשימיו מודים שהאשמה היא בפלשתינים. בשני ראיונות שהתפרסמו בימים האחרונים ב"ניו יורק טיימס" נאמרה מפי יודעי דבר האמת. ציפי לבני, בעיצומו של קמפיין נגטיבי המאשים את נתניהו, הודתה בפירוש שאבו מאזן פוצץ את המו"מ. 

דניס רוס, המעורב בתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים יותר מ־20 שנה, תחת כל הממשלים, אמר בראיון דברים ברורים עוד יותר. "מאז 2000 היו שלושה סבבי מו"מ רציניים, שהניבו הצעות ליישוב הסכסוך הישראלי־פלשתיני: הפרמטרים של ביל קלינטון ב־2000; הצעת רה"מ לשעבר אהוד אולמרט ב־2008; ומאמציו של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, לשים קץ לסכסוך ב־2014", כותב רוס, "בכל פעם, הצעה עם התייחסויות לכל נושאי הליבה הוגשה למנהיגים הפלשתינים ובכל פעם הם השיבו בשלילה או לא השיבו כלל. הם הגיעו למסקנה שהעלות של אמירת 'כן', או אפילו של הצעת נגד שמחייבת ויתורים פלשתיניים, היא פשוט גבוהה מדי". הוא תקף בחריפות את הגיבוי של אירופה לתוקפנות המדינית והמשפטית של אבו מאזן, שנועדה להימנע ממו"מ אמיתי, הכרוך בוויתורים גם מצידו. 

זאת האמת. וחבל שבשל שיקולים פוליטיים ואלקטורליים זרים, גורמים בתוכנו טופלים על עצמנו אשמות שווא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו