עם האוכל בא התיאבון

לאוסישקין היינו צועדים ברגל, לאולם איינשטיין הגענו במכונית ועמדנו בפקקים; באוסישקין קיבל אותנו ריח של שתן בחורף וריח של הירקון בקיץ; בדרייב אין חיכה לנו עץ ריח כזה שתולים במכוניות חדשות; באוסישקין היינו מחכים שעתיים בשירותים עד ש"שחור" ייתן את האות ויכניס אותנו ליציעי הבטון; באולם הספורט העירוני החדש יש תאי VIP.

באוסישקין שיחקו בארי, לינטון, באק, דאג, ננו, רדנקו, מייק, גיימס וקית'; אתמול בערב לא זיהינו את כולם, אבל באוסישקין תמיד ניצבנו מעטים מול רבים; ואמש נכנסה כמות אוהדים ששווה פעמיים אוסישקין, והרגישה שהיא הרוב. אמש עמדו להם גברים, נשים וטף והוכיחו שאם תבנה את זה - זה יבוא. עם כל הכבוד לאיצטדיון סמי עופר, אולם הקונכייה בב"ש או איצטדיון טדי בירושלים, להקמת הארנה הזו היה דרוש מאבק, מאבק נגד קבוצה שיש לה מדינה וקבוצה שיש לה ערוץ טלוויזיה. למאבק הזה צריך לצאת נגד איגוד בענף, ששאול אייזנברג הוא ולא מלאך, חושף בו את כל הלכלוך. כמה עלוב הוא ענף שזהו מליץ היושר שלו. והיה כמובן גם אדון ראש העיר, אבל מה זה חשוב עכשיו.

עם זאת, יש דברים שלא משתנים. תמיד יש על הספסל של ירושלים בחור עם כיפה, תמיד יש איזה נציג של משפחת גוט במפגשים הללו ותמיד יש איזה כוכב שמתעלה, הפעם קראו לו רביב לימונד. בסך הכל, זו היתה יכולה להיות מתנת יום הולדת לאריק.

כשייגמר ההאנג־אובר, הפועל ת"א בכדורסל תצטרך לקחת החלטה נוספת והיא לגבי עתידה הכלכלי: האם להישאר קבוצת אוהדים ששואפת לשחק באירופה וחולמת על מקום 3-2, או כזו שרוצה להוות יריב להפועל ירושלים ומכבי ת"א כמו בשנים הגדולות באולם ההוא, וזה אומר להכניס משקיע שיחזיק ברוב המניות.

עד כמה שקשה להאמין, יש אנשים בעולם הזה שאוהבים כדורסל ולא קוראים להם מוטי אמסלם, אייזנברג, נחום מנבר או שמעון מזרחי. כל החלטה שלא תתקבל, תהיה החלטה ראויה ואין כאן שאלה של נכון או לא נכון, אבל צריך לזכור שעם האוכל בא התיאבון. ואתמול, הפסקנו להתגעגע לנקניקייה עם הכרוב מהאולם ההוא, כי לפחות מבחינת האולם, האדומים מת"א עשו צעד ענק בדרך חזרה למקום שממנו נעלמו בתחילת המילניום. תגידו, גביע קוראץ' עוד קיים?