אהרונוביץ' כנראה נפרד, אבל בכבוד

החל מאתמול ניתן להציג את יצחק אהרונוביץ' כשר לביטחון הפנים בדימוס. הוא העז לחלוק על מנהיגו אביגדור ליברמן ולהגן על טוהר כפיה של המשטרה בחקירת השחיתות הסיטונית במפלגת ישראל ביתנו. התייצבותו להגנת המשטרה ראויה להוקרה. מה מניעיה? יושרה? אולי דווקא ידיעה כי ממילא נחרץ גורלו להיות המודח התורן מרשימתה לכנסת. כל מתבונן יבחר לעצמו את הגירסה הנראית לו.

להערכתי, היו מקרים שבהם בלע אהרונוביץ' את הגלולה המרה של נכונות לשרת תחת ליברמן. לא תמיד התייצב מולו כראוי. עוד זכור ויתברר מה חשב המפכ"ל הקודם דוד (דודי) כהן, כאשר נוכח שאנשי ליברמן הקדימו דרך קבע את שוטריו בצומתי החקירה.

ביקורתו של ליברמן על חקירת השחיתות בישראל ביתנו גובלת בהוצאת דיבה. כדי לאשש אותה עליו להוכיח כאילו מתן פומבי לשמות החשודים הוקדם בניגוד להיגיון המקצועי של המשטרה רק כדי להכפישו. אך לא היא. חקירה זו התנהלה תחת שרביטם של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, שסגר את התיק הכבד של ליברמן בנתונים שמעוררים עדיין ביקורת חריפה ויהיו נושא לדיון ציבורי, והמפכ"ל יוחנן דנינו, שלא היתה לו כל סיבה לזרז את החקירה מעבר לקצבה המקצועי הרגיל.

ברור לגמרי מדוע ליברמן הסתער על המשטרה. מדוע רמז לפער גזעני־עדתי בהזכירו כי החוקרים דיברו על "הרוסי הזה". הוא חוזר לספר על הימים האפלים ההם ברצותו לאחות את שברי מפלגתו, אשר נפוצו לכל עבר עם המפץ הגדול של החקירה המסתעפת עתה על פני רשויות מקומיות וארגונים ציבוריים ואפילו מוסדות העוסקים בספורט.

ראוי שליברמן ואנשי ישראל ביתנו יזכרו כי לא העכבר הוא הגנב, אלא החור ברשת. זה החור וזו הרשת שהם מפלגתם.

ייתכן כי שנותיו של אהרונוביץ' לא יירשמו כתקופת הזוהר של המשרד לביטחון הפנים. אבל צליל הסיום לפרישתו יזרה אור על אפרוריות שנותיו.