שמונה קברים. ילדה אחת. וכל כך הרבה שאלות. מי נהג להגיש לה, לרחל, את השוקו בבוקר? מי הידק לה את שרוכי הנעליים? מי אמר לה "זה מקסים" על הציור שציירה? איך אמא הקפידה לברך אותה בסוף כל יום? איך היא רגילה שאוספים לה את השיער, בקוקו גבוה או בשתי קוקיות? מה היא ותאיר תיכננו לחופשה? שגרת חייה של ילדה בת 7 נרקמת מרגעים-רגעים שחוזרים על עצמם. רגעים המעניקים ביטחון. הוויית חייה של רחל היתה ודאי מלאה בקולות ובצבעים, בחום ובאהבה. אי אפשר לחוות אחרת כשאתה גדל בבית עם עוד שישה אחים ואחיות. תמיד היו "הרבה" סביבה. הרבה ילדים בתור למקלחת, הרבה ילדים סביב שולחן החג, הרבה ילדים במכונית. ובלילה אחד נפערה תהום גדולה של ריק ואין. רק ילדה בת 7 שצריכה לעכל את כל מה שהיה ואיננו. המחשבות עליה לא מרפות מהלב. מה יהיה איתה אחרי שכולם ישובו לשגרת חייהם? מי ידאג לה? מי ינגב את דמעותיה? השכל הישר מקווה שהיא לא תיזנח ותוקף בחום, באהבה ובדאגה, אבל הלב הדואב מודה שמעתה הכל יהיה אחרת. שגרת חייה תשתנה. וגם רחל תשתנה. והיא רק בת 7. בשלה לצבור תמונות חיים וזיכרונות, אבל לא בשלה דיה כדי לעכל את האובדן הבלתי נתפס. מתי הכי קשה לה? כשהיא מתעוררת ונועה לא במיטה שליד, או לפני השינה, כשאביה בת ה-17 כבר לא שם להקריא לה "עוד סיפור אחד ודי". ואיך אפשר להקל עליה את הכאב? מה ישמח אותה? כל כך הרבה שאלות ותשובות אין. רק ילדה בת 7 לבדה, ותהום גדולה וארורה של ריק.
