"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

סילבסטר - קר, יקר וחסר משמעות

,עודכן

לוח השנה העברי מספק לנו לא מעט סיבות לחגוג, ובעיקר לאכול, ואף שאני מתקשה להתחבר לתאריכים, לשעות ולמנהגים - אני נאלצת לציין כל אחד מאלה המופיעים על הלוח. מערכת החינוך והקהילה שבה גדלתי טרחו ליצוק תוכן לכל אחד מהחגים השונים על מנת לעזור לי להתמודד עם מצוות היום ועם השמחה המעושה המתלווה אליו.

אבל כאילו לא די בערימת החגים והמועדים שלנו, החליטו בישראל לאמץ עוד תאריכים וחגים שונים ומשונים, שכולם באופן די תמוה כוללים חגים נוצריים - לא ראיתי אף אחד מחלק פלאיירים למסיבה לציון חג הסיגד או צ'ייסר בעשרה שקלים לרגל חג המרשמלו ביפן. כאילו לא די לנו בט"ו באב, אנחנו נאלצים לציין את ולנטיין דיי, וכאילו שלושת ימי ראש השנה שלנו לא האביסו אותנו מספיק - אנחנו חוגגים את ראש השנה האזרחית.

וכמו חגים נוספים שעשו עלייה, הביצוע בארץ הוא דהוי ותלוש. כי בזמן שכל חג על לוח השנה שלנו מלווה בתוכן שנועד לרגש אותנו ולחבר אותנו למנהגי החג, ערב השנה הלועזית החדשה הוא אירוע ריק מתוכן למי שגר בארץ. חוץ מאלכוהול ממש יקר, הידחקות במסעדה צפופה עם מאות אנשים שפחדו לפספס את הערב הקדוש ונצנצים שיירדו מהבגדים רק בסילבסטר הבא - אין בו כלום.

הסיבה היחידה שהחג הזר הזה נחגג בארץ היא שמאחורי כל יום כזה עומדת תעשייה שלמה שניזונה ממנו וממנפת אותו ככל יכולתה כדי להפוך את הקש לחוטי זהב. מסיבות בהפקות ענק שגובות מחירי כניסה הזויים, מסעדות עם תפריטים יוקרתיים לציון הערב הנוצץ. ואנחנו, שמפחדים לא להיות חלק מהכפר הגלובלי, עומדים בתור, משלמים הרבה, מתנשקים בכוח בחצות ונדחפים בין חוגגים שאינם יודעים על מה ולמה הם חוגגים.

מילא אם היינו חוגגים עם אהובינו במסיבת זיקוקים ענקית מתחת למגדל אייפל, או מתכנסים יחד - שחורים ולבנים, סטרייטים ולהט"בים - וסופרים יחד עד שהכדור הגדול יירד על כולנו בטיימס סקוור, או אפילו קופאים מקור בכיכר האדומה במוסקבה עם עוד מאות אלפי רוסים ומתחממים מוודקה מזויפת - זו היתה יכולה להיות חוויה (חינמית!) שתשמח אותנו בהמשך השנה. אבל בארץ הדבר הכי מרגש שיכול לקרות במהלך הערב ללא תוספת תשלום זה ששוטר תנועה יבקש ממני לעבור בדיקת ינשוף, וזו לא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית.

בסופו של דבר, לבירה יש אותו טעם כמו בכל יום רגוע אחר בשנה, ושמלה חדשה אני יכולה לקנות בכל תאריך אחר. חגים יש לי מספיק, ואני לא מרגישה צורך לתבל את לוח השנה שלי בעוד ימים צבעוניים. וחוץ מזה, אף אחד לא רוצה לקום עם הנגאובר לצום עשרה בטבת, אשר יחול ביום הראשון של השנה האזרחית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר