הגיע הזמן להתפכח

יבשת אפריקה בדרום תל אביב מתבררת כבעיה. בוקר טוב אליהו. ממלכת אמצעי התקשורת מעגלת גבות בהשתאות: לא ידענו. עד לפני כמה ימים הם כונו תמיד "עובדים זרים" או "פליטים". עכשיו, כשהפתיל המוביל לחבית חומר הנפץ מתחיל לבעור, הם בעצם "מסתננים".

שמענו עליהם לא מעט, אבל תמיד בהקשרים חיוביים. הסיקור היה אוהד, רך, מתפעל נוכח הרב-תרבותיות הצומחת כאן: הספרייה הניידת ובה ספרים בחמש שפות הפועלת באזור התחנה המרכזית; הכנסיות המעניינות סביב גינת לוינסקי; המוסיקה המיוחדת שהם מביאים עימם. עיריית תל אביב הצהירה כי היא רואה בשוהים הזדמנות להפוך לעיר קוסמופוליטית: "חיזוק העיר כמוקד תיירותי ואתני דוגמת אמסטרדם, רומא ופאריס". לפני החגים התנהלו קמפיינים של איסוף תרומות בעבורם. התגייסות קולנית למען ה"פליטים" היתה לאביזר אופנתי בקרב קובעי דעת קהל. השיוך הדתי שלהם (רובם המכריע מוסלמים אדוקים) מעולם לא זכה לכל אזכור.

השלטונות זכו להטפה: משטרת ההגירה הוצגה כאכזרית, אטומה, בלתי הומנית - וכלבי השמירה ידעו רק לשאול מדוע אין המהגרים זכאים לדמי ביטוח לאומי, לטיפול רפואי מלא, מדוע אין הם יכולים להתחיל בתהליך אזרוח. אם הוזכרה בתקשורת הפרת חוק כלשהי בקשר לקהילה הזרה, זה היה חוק שעות עבודה ומנוחה, שאינו נאכף כשמדובר בהם; שום מילת ביקורת על עצם ההסתננות הבלתי חוקית.

כשמי מהם הועלה על מטוס, במימון ישראלי מלא, בחזרה אל מולדתו וברגישות גדולה, הפעולה כונתה באמצעי התקשורת "גירוש" (גם אם נחת כאן שישה חודשים קודם לכן). עיניהם של ילדים רכים ש"לא מכירים אף מקום אחר" ניבטו אלינו מעל דפי העיתונים. ימים על ימים האכילו אותנו בנזק הבינלאומי שייגרם אם נעז להשיב לארצותיהן מהגרות אפריקניות לא חוקיות שנכנסו להריון.

משך שנים התעלמה העיתונות מפצצה ההולכת ומורכבת במרחק הליכה ממרכז העצבים הישראלי. ארגונים פוליטיים כמו "רופאים לזכויות אדם", "קו לעובד" ו"מוקד הסיוע לעובדים זרים" קיבלו במה וחיבוק מצלמות מוגזמים. חשיפה חיובית פי אלף, למשל, משר הפנים המושמץ אלי ישי. לא רצינו לשמוע על האיום המסתמן משיטפון האדם בנגב: איום חברתי, דמוגרפי, פלילי, טרוריסטי. כיסינו עיניים בבד שחור, אטום. הגיע זמן התפכחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו