הדיון בסוגיית איראן מתמקד בשאלת הנזק הפיזי לתוכנית הגרעין ובזמן שיקומו, ולכן הוא משקף חוסר הבנה של התכלית האסטרטגית. מטרת הפעלת הכוח היא להשפיע על שיווי המשקל המדיני בין כלל השחקנים הרלוונטיים, ולא על היכולות הפיזיות. איראן נחושה במדיניותה להתגרען, ולכן פגיעה ביכולות רק תעכב את התוכנית למשך זמן השיקום הנדרש. מכאן שישראל צריכה להשפיע על המדיניות האיראנית, ולא על היכולות. ישראל אינה מסוגלת להשפיע על המדיניות האיראנית, אך ארה"ב מסוגלת. אין מקום להשוואה בין העוצמה האמריקנית לאיראנית, ולארה"ב עליונות מובהקת במקרה של עימות צבאי. מדוע, אם כן, ארה"ב אינה מצליחה לכפות את רצונה על איראן? מה שמשחק לזכות איראן הוא חוסר הסימטריה ברצינות ובנחרצות שהיא וארה"ב מייחסות לנושא. לאיראן זו מטרה שחשיבותה עליונה והיא מוכנה לשלם מחירים גבוהים כדי לממשה, או לפחות היא מציגה עצמה בדרך זו. ארה"ב אינה נחרצת כאיראן. היא מאזנת בין שיקולים (הנפט, הבחירות וקואליציה בינלאומית) ומהססת ליטול סיכונים. בשנים האחרונות ארה"ב נתפסת גם כנסוגה ממחויבויות אסטרטגיות, ובראשן עיראק. אך אם ייווצרו נסיבות שבעטיין ארה"ב ואיראן יתחייבו לסוגיה באותה מידה של חשיבות ודחיפות, הרי שידה של ארה"ב תהיה על העליונה. איראן מעוניינת להרוויח זמן כדי להתקדם בתוכניתה. ארה"ב מבקשת לחמוק מההחלטות הקשות ומאפשרת לזמן לחלוף. ישראל נרתעת בינתיים מהמחירים שתשלם אם תפעל לבדה באיראן. כך מתהווה נקודת שיווי המשקל המדינית הבסיסית: איראן, ארה"ב וישראל מאפשרות לזמן לחלוף. ייתכן שאיראן וממשל אובאמה חולקים עוד נקודות שיווי משקל: לשניהם אינטרס ביצירת תחושה שההתגרענות אינה מיידית ושיש מקום לדיפלומטיה; ייתכן שלשניהם עניין בדימוי של חוסר תוחלת לפעולה הצבאית לכאורה; וחמור מכל, קיימת סכנה שלאיראן ולבית הלבן עניין בקפיצה משלב ה"יש זמן לדיפלומטיה" לשלב ה"מאוחר מדי לפעולה צבאית", בלי לעבור דרך השלב שבו פעולה צבאית הכרחית כדי לשנות את המדיניות האיראנית. מבחינת ישראל, נקודות שיווי משקל אלה אינן נסבלות, ועליה להחיש את רגע האמת שבו כל הצדדים מחויבים למדיניותם המוצהרת בדחיפות, ברצינות ובנכונות ליטול סיכונים ולשלם מחירים. המשתנה האמור לאתגר את שיווי המשקל הוא נכונות ישראלית לשלם את המחיר הדרוש למימוש מדיניותה, ובכך לשנות את חישוביהם של הצדדים האחרים. מטרתה של מערכה צבאית אינה לפגוע בנכסי תוכנית הגרעין. צה"ל נדרש בעיקר לשמר את כוחו כדי להעביר באופן אמין את המסר, שלפיו ישראל לא תשלים עם שיווי המשקל הישן ותוכל להתמיד באסטרטגיה צבאית מתאימה ככל שיידרש. באשר למערכה החשאית של ארגוני הביון, המחיר והסיכון האסטרטגי הכרוכים בה נמוכים בהשוואה לחלופה הצבאית. לכן המסר האסטרטגי המוקרן מהמערכה החשאית הוא רתיעה מהתמודדות צבאית. באמצעות המערכה החשאית והסנקציות איראן לומדת מה תקרת הסיכון שיריבותיה מוכנות ליטול, ומבינה שאל לה לחשוש ממהלכים החורגים מטווח המחירים שהובאו בחשבון. כך נוצרת דינמיקה, שבה המנצח בכל סבב נקבע מעצם חוסר הנכונות של ארה"ב וישראל להשוות את גובה ההימור, ולא מעוצמת הקלפים. ואכן, במבחן התוצאה, המערכה החשאית אינה מצליחה להזיז את נקודות שיווי המשקל המדיניות. גם כשנגרם נזק פיזי לתוכנית הגרעין, איראן שבה למסלולה האסטרטגי ולשאיפותיה הגרעיניות. המערכה החשאית מספקת את האשליה שלפיה "משהו נעשה", וכך היא מצדיקה, לכאורה, את העובדה שאנו מרשים לזמן לחלוף. כך המערכה החשאית משמרת את נקודות שיווי המשקל במקום לאתגר אותן. ישראל חייבת להביא את הצדדים לנקודה שבה הם משווים את ההימור וחושפים את קלפיהם. הדבר אפשרי רק אם ישראל תעלה את רמת הסיכון ותתמיד בכך לאורך זמן. הכותב הוא סא"ל (מיל') בחיל האוויר
