ימים הקרובים יופצו מאמרים, ציוצים וסרטונים שילעגו לפוליטיקאים כמי שאומרים דבר אחד היום, ואחר למחרת. שאול מופז, סביר לשער, יככב ברובם. זו האמת שמעל פני השטח. האמת העמוקה היא שהפוליטיקאים משנים בקלות את ההכרזות שלהם, לא את דעתם. הישראלים התרגלו לחיות בתחושה דיכוטומית של זהות פוליטית ברורה, תולדה של המאבק המסורתי בין מפא"י לחרות מאז קום המדינה. אך לא לחינם, מאז שנות ה-90 - כשהעבודה איבדה את הצביון הסוציאליסטי, ומנהיגי הליכוד הודיעו על נכונותם לחלוקת הארץ - הקרב הפוליטי ניטש על מרכז המפה. ההבדלים העקרוניים התאדו. חוץ מסוגיות של אופי וטקטיקה, מה מבחין, אידיאולוגית, בין העצמאות של ברק, יש עתיד של לפיד, קדימה של מופז, שלא לדבר על מפלגות חדשות שמאיימות לקום? כולן מפלגות ציוניות שמייצגות את המעמד הבינוני החילוני במישור הכלכלי-חברתי, ומסכימות למדינה פלשתינית תוך כדי שמירה על גושי ההתנחלויות מבחינה מדינית. יתרה מזו: גם האגף המתון בליכוד וגם האגף המתון במפלגת העבודה חולקים הסכמה בנקודות המכריעות האלה. גם הסוגיה האיראנית אינה נתונה למחלוקת פוליטית, אלא צבאית ופילוסופית: מכיוון שאיש אינו מעוניין באיראן גרעינית, על השלכותיה, השאלה היא: האם תקיפה אפשרית? האם בכוחה לסכל את האיום? ושאלת השאלות כרוכה בהגדרת המושג "איום קיומי". התשובה לא קשורה לפוליטיקה. מה גם שייתכן כי תקיפה, יהיו תוצאותיה אשר יהיו, תחייב את המערב להתערב במזה"ת, ואולי לקדם הסדר בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב המתונות - מה שאמור לשרת את השמאל, אף שלכאורה, בגלל הרכב הממשלה, התקיפה מזוהה עם הימין. לכל מערכת בחירות יש טרנד משלה, והנוכחי התרכז בצורך בחובת גיוס לכולם. אלא שכמו במאבק על מרכז המפה, האבסורד הוא שככל שיותר מפלגות הכריזו כי חלופה לחוק טל נמצאת בראש מעייניהן, כך התברר שכולן בעד אותו השינוי. מדוע בכל זאת הפוליטיקאים מתקוטטים לפני שהם חוברים זה לזה? גם כדי להבחין את עצמם מהאחרים; וגם מפני, כפי שדוד בן-גוריון חידד ואמר עוד בשנות ה-40, ש"אנחנו לא כאנגלים או כעמים יותר בריאים ושקטים. הניגודים אצלנו אינם רק רעיוניים אלא גם נפשיים. אנחנו מכניסים התלהבות לא רק בדברים הטובים אלא גם בדברים רעים. אנחנו קנאים, אין אנו יודעים גבולות". לכן במקום לאחוז את הראש בתדהמה לנוכח תעלולים פוליטיים, עלינו להבחין בין הכרזות מטעם יועצי תקשורת לבין עמדות: 64 שנים לאחר הקמת המדינה, דווקא העובדה שיש בה הסכמה רחבה מאפשרת פילוגים ואיחודים כדבר שבשיגרה. במצב האידיאלי היה עלינו לבחור בין שתי מפלגות גדולות - שמאל וימין כלכלי ומדיני - שיכללו בתוכן גוונים שונים של אותו רעיון; מפלגה חרדית; מפלגה לא ציונית; ויש מקום, או תקווה, גם למפלגה שתציע רעיון מקורי שאיש טרם הגה. למערכת הפוליטית לא חסרות מפלגות חדשות, אלא אנשים טובים בעלי יכולת ליישם. הבעיה היא שבמצב הפוליטי הקיים, שבו כל מפלגה ממילא תלויה בגרורותיה, קמות עוד ועוד מפלגות שמקשות על הפוליטיקאים להתמיד באמת שלהם, כל שכן לפעול לפיה. ממשלת האחדות החדשה היא תוצאה, מן הסתם, גם של תרגיל פוליטי ושיקולים אישיים מצד נתניהו ומופז. אך באותו האופן גם המתנגדים לה בעלי שיקולים פוליטיים אישיים. ולא קשה להבין מדוע ממשלה שמתחייבת לשינוי חוק טל ושיטת הממשל, מגונה דווקא על ידי המפלגות שהבטיחו כי אם ייבחרו יעשו אותו הדבר. אפשר להמשיך ללעוג לציניות של הפוליטיקאים, אבל זה משעמם. לנו, כאזרחים, מוטב להביט על האפשרות הטובה בממשלת אחדות: היא תאפשר לבחון את דרכו של נתניהו בתנאי מעבדה אידיאליים למשך שנה וחצי. אם לא יפעל לשביעות רצון הציבור, אמורה להמתין לו אופוזיציה מגובשת, של שמאל אמיתי, שיהיו בה גוונים שונים, אך יהיה לה מתווה ברור להציע ומתווה ברור להתמודד מולו.
