זכיתי להכיר היטב את פרופ' בנציון נתניהו ז"ל עוד בתקופה שבה ניהל משרד של ההסתדרות הציונית החדשה בארה"ב ואני הייתי פעיל בבית"ר ארה"ב. הוא היה אחד משורת אנשים מוכשרים, אם לא המוכשר שבהם, שעבדו שנים עם זאב ז'בוטינסקי. לא ויתרתי על שום הזדמנות להיפגש עימו. מטבע הדברים שיחותינו לאורך השנים היו בנושאי אקטואליה ופוליטיקה, הרי בכל זאת בנו הוא ראש ממשלת ישראל. הוא עצמו חיזק אותי לא פעם והעריך את העובדה ששיתפתי לאורך השנים פעולה עם בנו ועבדתי בצמוד אליו. לעיתים היינו משוחחים על נושאים שבהם פרופ' נתניהו השקיע את מרבית שנותיו, כי הרי אין לשכוח שהוא היה היסטוריון, אחד הטובים שידעה המדינה. בתחום ההיסטוריה בא כישרונו לידי ביטוי במקרים רבים, למשל כשבנו יוני נהרג באנטבה. הוא ראה זאת מעבר לכאב העצום של אב שכול: הוא הסתכל קדימה להשלכות של המבצע ולהדים שעורר בעולם, וכרך את הפעילות שיש לעשות בעתיד ביגון האישי שלו. נתניהו האב הלך תמיד בתלם במובן של ראיית המציאות, ובכלל זה הסכסוך הערבי-ישראלי ושאר האתגרים והסכנות שיש מול פני המדינה. הוא נהג להתבטא ארוכות על חשיבותה של הסברה נכונה שלנו בחו"ל, בייחוד בארה"ב, כדי להשפיע שם על דעת הקהל. הוא גם לא חסך ביקורת מהממשלות, כולל זו של בנו, כשהרגיש שישראל אינה עושה די בנושא ההסברה הלאומית. נפגשנו באחרונה בטקס האזכרה לבנו יוני ז"ל. ראיתי אדם צלול, פיזית ורוחנית, נושא דברים ברהיטות מחשבה ודיבור, ואפילו קורא ללא משקפיים. אני מאמין שתימצא הדרך הראויה להנציחו, כי הוא אחד האנשים שפעלו למען המדינה בכל תחום, ובעוצמה רבה.