העץ ממשיך לצמוח: השכול והחיים

מאז יום השואה אנו נמצאים ב"ימים הנוראים" של החברה הישראלית. ימים שמעצבים את זהותנו הלאומית, ורישומם מלווה אותנו לאורך השנה כולה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שחודר לנימי נפשנו באופן עמוק במיוחד, מצוין ונחווה באופן שהוא לא רק רגשי, אלא אפילו רוחני. יש בו קודש, לא קדושת ה', ולא קדושת הארץ או המדינה, אלא חרדת קודש אל מול המוות, הכאב והאובדן.

כמו רבים אחרים, משפחתי מתאבלת ביום זה על מותו של גיסי, אהרון כץ ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה לפני כ- 30 שנה. השנה, כבכל שנה, אנו, בני משפחה וחברים, נעלה לקברו של אהרון ויחד עם משפחת השכול ו"שכנינו" בבית הקברות נעמוד דום לקול הצפירה המרעידה את שמי הארץ. אנו זוכרים ומנסים להושיט יד מנחמת לעצמנו ולאחרים ומבטיחים לא לשכוח - לא את מותו, אלא את חייו. כבכל שנה נתפלא איך כולם סביבנו מזדקנים, ורק אהרון נשאר קפוא בזמן, צעיר לעד. קשה לתפוס שאילולא נקטעו חייו, גם הוא היה היום בן 60, כבני כיתתו וחבריו.

בשנים האחרונות, בעומדנו מכונסים וצפופים יחדיו בבית הקברות, עיניי נמשכות לעץ ענק, יותר מ-15 מטרים גובהו, המיתמר מעל קברו של אהרון. הוא מתנשא מעל הקברים ומצל על קברו ועל המתאבלים הניצבים לרגליו. כשהסבתי את תשומת ליבה של אחותי דבורה לעץ, היא אמרה: "אינך זוכר? שתלתי אותו מייד לאחר ההלוויה של אהרון". העץ, יופיו המרהיב, מידותיו המרשימות ובייחוד חיוניותו נוגעים בכל שנה עמוקות לליבי.

כשחלקתי את חוויית מראה העץ עם חבר, הוא אמר: "העץ הוא התשובה, העץ מסמל את ההמשכיות של עמנו - זה הדבר שלמענו נלחמים ונופלים רבים כל כך. העץ מעניק משמעות וערך לקורבנם".

כוונתו של ידידי טובה, אך היא אינה כוללת מרכיב מכונן של השכול ושל הקדושה העוטפים את היום הזה. למעשה, אין תשובה ואין נחמה אמיתית לאלה ששכלו את יקיריהם. סופיותו המוחלטת של המוות והבדידות שהוא מותיר בלב האלמנות הצעירות, היתומים וההורים השכולים הן טרגדיה קיימת - עובדת חיים.

זה המחיר שאנו, הישראלים, נאלצים לשלם בעבור קיומנו. אך העץ אינו תשובה. כמו המוות, הוא פשוט עובדה קיימת. כנגד כל הסיכויים, החיים פשוט ממשיכים. כמו גבורתם של אחותי ושל ילדיו ונכדיו של אהרון, העץ הוא עדות לכך שלמרות הכאב והאימה הנטועים בתולדות עמנו, החיים, על יופיים ועל תפארתם, ממשיכים.

* * *

האתגר שהעץ מציב למדינת ישראל, ולמעשה לעם היהודי כולו, שהמוות הוא לו בן לוויה מוכר מדי, מתמצה בכך שלא נניח לסבל לצמצם את שאיפותינו. לא נאפשר לסבל להגדיר אותנו ולמנוע מאיתנו לחיות ולבנות לעצמנו עתיד שאנו, ובייחוד אלו שהקריבו את חייהם על מזבחו, ראויים לו.

ימי הזיכרון חולפים ועוברים להם, האביב מתחלף בקיץ, עם ישראל חי, חזק וצומח. העץ הוא גבוה. העץ הוא לא תשובה, אך העץ קיים.

הכותב הוא רב וד"ר, נשיא מכון שלום הרטמן