שיגיע כבר אוקטובר

לא מעט ישראלים חשו ביום חמישי בלילה תחושה של החמצה. אני לא מדבר על הגרעין הקשה של האוהדים, שמלווה את מכבי ת"א באש ובמים ושר את שיריה בנוקיה באדיקות משיחית.

אני מדבר על עשרות ומאות אלפי האוהדים הפסיביים שחיכו מדי שבוע ליום חמישי בערב כדי לחיות את החלום: חלום ההצלחה הישראלי בזירה הבינלאומית.

מדי שנה מכבי מספקת להמונים מסע קסם שמתפרס על פני שישה חודשים ומקפל בתוכו את כל המרכיבים שמהם עשויה דרמה משובחת: כדורסל נפלא, קרב ללא פשרות, מתח עד הסוף. אבל חוץ מזה, ואולי בעיקר, היא מספקת את התחושה שאנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה: ש"ישראל" מנצחת את מיטב אריות הכדורסל האירופי מספרד, מרוסיה ומיוון. למרות הקולות המכוערים הקבועים של שונאי מכבי (לא כולם, אגב), אפשר בשקט לקרוא לזה גאווה לאומית.

כי אין מה לעשות, כבר שנים שזאת הנציגה הישראלית היחידה שמספקת את הסחורה בספורט העולמי. לא הבלחה חד-פעמית בענפים נטולי הילה כמו ג'ודו, טניס או שיט, גם לא הופעה חד-פעמית של קבוצת כדורגל ישראלית במסגרת אירופית, שבה כל תוצאת תיקו נחשבת להישג מזהיר והסוף ידוע מראש.

מכבי תל אביב, לגלגוליה, היא הנציגה היחידה שמשאירה את ישראל במפה כבר יותר משנות דור, וזאת הסיבה לאהבה הרבה שעוטפת אותה כבר יותר משנות דור. היא היחידה שהביאה לכאן גביע בינלאומי לא פחות מחמש פעמים, וגם את זה צריך לזכור השבוע.

במאי אשתקד, לאחר ההפסד לפנאתינייקוס בגמר הפיינל פור, הבטיח דיוויד בלאט ש"בשנה הבאה אנחנו חוזרים עם הגביע". אין ספק שלמרות האכזבה הצורבת איש לא נוטר לבלאט על שלא עמד הפעם בהבטחתו. גם עכשיו, כמו אחרי הפיינל פור בברצלונה, מגיעה לו ול-13 שחקני הנשמה שלו תודה חמה על הכדורסל הנהדר, על הלחימה הכל כך ישראלית עד הרגע האחרון ועל לילות חמישי המופלאים.

החלה הספירה לאחור עד לתחילתו של מסע הקסם הבא. שיגיע כבר אוקטובר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו