חג הפסח, שבו אנו חוגגים מדי שנה את אותו אירוע היסטורי מכונן, מיתוס בסיסי ואוניברסלי - "יציאת מצרים" - מוכר לכולנו גם כ"חג החירות". החירות היא מונח פשוט ומורכב כאחד. מצד אחד, כל אדם שיישאל אם הוא רוצה להיות בן חורין ישיב בחיוב. מצד אחר, כשנשאל את עצמנו מהי אותה חירות שאנו כה רוצים, נתקשה לענות על השאלה. כדי לעשות מעט סדר, כדאי לשים לב לכמה דברים המוטבעים היטב במנהגי ליל הסדר, שיאו של חג החירות. תחילתו בהזמנה חגיגית של עניים להיות שותפים עימנו בחגיגת חירותנו. נוסף על כך, אמנם אנו יושבים סביב שולחן מפואר וחגיגי, אבל במרכז הסעודה נמצא "לחם עוני" - מצה המסמלת את לחמם של העניים. מדוע בחג חירות התזכורות האלה משמעותיות? מדוע להביא עניים לסעודה? לעורר בהם קנאה- דומני שהרעיון העמוק של ליל הסדר אינו הכרזה על כך שאנו בני חורין. אדם המכריז שהוא חופשי אינו בהכרח משכנע בכך. חופשי ממה? חופשי ממי? האם אתה חופשי גם מעצמך? ובלשונו של ניטשה: חופשי מיצרים אפלים? האם אפשר לדעת בוודאות בצורה כלשהי מיהו בן חורין ומיהו משועבד? הדגש בליל הסדר אינו על היותנו בני חורין כיום, בעקבות יציאתנו ממצרים, בדיוק כפי שבני ישראל לא היו בני חורין עם יציאתם. הדגש בקוראנו את ההגדה ובזוכרנו את יציאת מצרים הוא להזכיר לעצמנו ולבני משפחתנו את השאיפה להיות בן חורין. הרצון, הכמיהה והתשוקה להשתחרר משעבוד ומעול ולהיות מה שהננו ומה שאנו צריכים ורוצים להיות. לכן, כדי לשאוף לחירות, אנו נזכרים תוך כדי חגיגה ושמחה משפחתית וציבורית בעבדות ובמשמעותה הקשה. אנו פוגשים את העני המתארח אצלנו, ורואים את עצמנו משתקפים בו ואותו משתקף בנו. אנו אוכלים לחם עוני ונזכרים דרכו בשעבוד שלנו, בדלותנו ובחסרוננו כיום ולא רק אז. מודעות למצבנו ושאיפה לשיפורו - זוהי כל תורת החירות על רגל אחת. גם בימינו אנו נתקלים בשעבוד מודרני קשה: הצורך בממון וחוסר היכולת לכלכל את משפחתנו נכוחה. לפני שאנו מצליחים להשתקם, התהליך מחייב שיעור במודעות ובשאיפה. רק לאחר מכן יבוא תהליך התיקון עצמו. כל תהליך של תיקון הוא תהליך איטי ומדורג. אין קיצורי דרך. על כן הקריאה לחירות והידיעה שהיא עדיין אינה שלמה אלא מחייבת תהליך ארוך הן הודעה על כך שיש חירות בעולם. חירות שניתן לשאוף אליה למען העתיד. המציאות של חיינו העכשוויים אינה הכרחית. אמנם "השתא עבדי". אולם "לשנה הבאה - בני חורין". הכותב הוא מנכ"ל ארגון "פעמונים"
