אירופה זה כאן

אומרים שלהצלחה אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום. במקרה של הפועל ירושלים, לכישלון יש אמא, אבא ולא מעט אחים ואחיות. רגע, אמרנו "כישלון"? הרי אנחנו רק באמצע דצמבר, והאדומים במקום הראשון בליגה עם מאזן 2:9 מרשים. מצד שני, הקבוצה כבר הספיקה לייצר את הקמפיין האירופי המביש ביותר בתולדותיה בתקציב הגדול ביותר שהיה לה מאז ומעולם. אז מה קורה פה?

הסיפור של ירושלים העונה מתאפיין בקוטביות שספק אם מיטב הפסיכולוגים יוכלו להסביר אותה. היא הגיעה הערב לנקודת רתיחה ולמעשה התנפצה לדני פרנקו בפנים, כשבעצם נעלמה וחשפה את ירושלים של אירופה גם בליגה. כרגע זה נראה כמו איבוד שליטה של המאמן על הקבוצה. פרנקו הוא האב הלא גאה של הכישלון המסתמן עד כה בבירה.

האב השני הוא גיא הראל, ושניהם יחד בנו קבוצה שכבר בקיץ, רגע אחרי ההחתמות המפוקפקות של טוני גפני וג'וזף ג'ונס, הסתמנה כלא מאוזנת, לוקה בקליעה מבחוץ וחסרה גבוה דומיננטי אמיתי. אבל הראל הוא לא זה שמנהל את המשחק, שלוקח פסקי זמן ויוצר תרגילים, וכאן פרנקו מציג משחק אחרי משחק אנמיות שזועקת לשמיים, לצד אי יציבות כרונית. האם מישהו יכול להסביר מחצית שנייה שבה האדומים לא קולעים במשך תשע דקות שלמות, וזאת אחרי רבע שני שבו הם דרסו את נהריה?

ובניו יורק יושב אורי אלון אחד. אין עוררין על כך שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה להפועל ירושלים. בלעדיו הקבוצה היתה בסכנה קיומית של ממש, ולכן אפשר רק לתאר את רמת התסכול שיש ליזם המבריק מהתוצאות שקבוצתו השיגה עד כה. הבשורה הטובה היא שעדיין לא מאוחר, ושהגביע ובעיקר האליפות עדיין על השולחן.

השאלה היא מהם השינויים שצריכים להיעשות כדי שירושלים תסיים את העונה עם צלחת ועם סיכוי ממשי להגשים את מטרת העל של אלון - הגעה ליורוליג. לפטר את המאמן זה הצעד המובן מאליו שירושלים שלפני כמה שנים היתה לוקחת בקלות, אבל בעידן אלון אל תצפו להחלטות אימפולסיביות, וטוב שכך. זה לא אומר שפרנקו יכול לנוח על זרי הדפנה. כי בירושלים, הזרים האלו יכולים להפוך בקלות לשיח קוצני.