למרות ההתחייבות הפומבית החד־משמעית שהממשל קיבל על עצמו רק לפני ימים אחדים שלא להתערב במערכת הבחירות לכנסת, נראה שהסכר נפרץ כבר אמש בנאום בר־אילן של השגריר האמריקני דן שפירו.
אף שהמסר שביקש להעביר עבר טיפול קוסמטי והוטמע בתוך רטוריקה מתקתקה ומפויסת, לא הצליחו אריזת הצלופן וצבעי הפסטל לטשטש את יסודם של הדברים. שכן, מתחת לציפוי המלבב חזר השגריר במנהרת הזמן היישר לראשיתו של עידן אובאמה, שבו הדגישו כל אנשי הנשיא את הזיקה הקיימת בעיניהם בין התקדמות במרחב הישראלי־פלשתיני לבין קידומה של המסכת הכוללת של היעדים המדיניים והאסטרטגיים של מעצמת העל האמריקנית באזור.
הגם שהאביב הערבי ניפץ תפיסה זו על סלעי המציאות, שב הנשיא - באמצעות שגרירו בישראל - ומעלה אותה על ראש שמחתו, ודווקא בעיתוי פוליטי רגיש.
למעשה, מרחיב אובאמה ומעצים את עקרון הזיקה, וזאת כאשר הוא משבץ במשוואה גם את שיפור מעמדה ומנהיגותה של ארה"ב כמעצמת על כנגזרת מעמדות ישראליות שיתחשבו באינטרסים ויעדים אמריקניים ולא ישקפו אך ורק את צורכי ואילוצי הביטחון המיידיים של מדינת ישראל.
בכך הוסיף הנשיא גם, ובהדגשה יתרה, את כוונתו לשחק תפקיד פעיל במיוחד בתחום מדיניות החוץ גם בתקופת הדמדומים של ממשלו, ולפעול לפתיחתו של אופק מדיני מחודש בזירה הפלשתינית לאחר הבחירות בישראל.
התוצאה מתמהיל זה היא ברורה - פניו של הממשל מופנות אל 17 במארס, והוא מאותת בבירור על כך שהנסיבות הפוליטיות שחייבות במשתמע להיווצר בעקבותיהן יבטיחו את המשך הברית האמריקנית־ישראלית עם כל חבילת ההטבות והתמיכות הנלוות אליה.
מבחינה זו, גזר ההטבות מלווה בשוט האזהרות והאיומים ויש בו כדי להוות "מדריך לבוחר הישראלי" שהשותפות עם הפטרון האמריקני יקרה לו. זוהי אכן יריית הפתיחה בנתיב התערבותו של הממשל במערכה הפוליטית הנוכחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו