אתמול בבוקר, בנאומו בוועידת העסקים, עוד הספיק יו"ר יש עתיד יאיר לפיד להכריז כי הוא שינהיג את מחנה המרכז־שמאל. הוא הציג את עצמו כמי שמסוגל להביא לחיבור כל הגורמים המעוניינים להפיל את בנימין נתניהו מהשלטון, ואף התחייב שכך יעשה. בערבו של יום כבר גילה שאין לו אפילו עם מי לחתום על הסכם עודפים. לבני קרובה לסגירה עם מפלגת העבודה לריצה משותפת. אביגדור ליברמן הלך עם משה כחלון. ורק הוא, לפיד, נשאר לבד. מנותק.
לא רק מצבו של לפיד עגום. נתניהו נטל על עצמו סיכון לא מבוטל כשהחליט ללכת לבחירות ואף שהוא נכנס לקרב עם יתרון על פני האחרים, אין לדעת אם כך גם ייצא ממנו ב־17 במארס. גם ציפי לבני יוצאת חבוטה לאחר שתיאלץ לסגור למעשה את מפלגתה קצרת הימים ולהמשיך הלאה במופע אופורטוניסטי מרהיב שלא היה כמותו למפלגה הבאה. בוז'י הרצוג מנסה להפיח תקווה במחנה השמאל כשהוא מדבר על חזרתה של העבודה להנהגה, אולם ספק אם הוא מאמין לעצמו.
אז אם כולם יוצאים דפוקים וממורמרים, מי בכלל צריך את הבחירות האלה? הציבור ודאי שלא: רק לפני קצת פחות משנתיים מימש את זכותו. גם לא חברי הכנסת: הרי רבים מהם לא ישובו לכנסת הבאה. בכלל, קצת אירוני להיזכר שהקואליציה הזאת קמה עם דרישות מפליגות של יש עתיד וישראל ביתנו בנוגע למשילות, אולם התוצאה של זה היא אחת הממשלות הקצרות בתולדות ישראל.
החתימה של ליברמן וכחלון על הסכם העודפים אינה רק עניין פרוצדורלי גרידא. היא גם אמירה. מפלגות לא מוכנות לאבד מנדט אחת לטובת השנייה ללא אינטרס שמחבר ביניהן. האמירה בחתימה היא כי השניים החליטו ללכת יחד. שתי דמויות ימין מרכזיות שהפכו פתאום את עורן ליונות שלום צחורות, ומי יודע עד כמה רחוק הן מתכוונות לקחת את החיבור הזה לפני הבחירות ואולי גם אחריהן. אם יש משהו שצריך להטריד את אנשי המחנה הלאומי במערכת בחירות זו, זה לא בוז'י הרצוג וגם לא יאיר לפיד. זה השניים האלה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו