גושים גדולים ייתנו תשובה לציבור

אחת ההערכות המקובלות בנוגע לתוצאות הבחירות היא שאנו צפויים לחזות ב־17 במארס בחמש או בשש סיעות בגודל בינוני, שבכל אחת מהן יכהנו בין עשרה ל־20 ח"כים, וכי המערכה הבאה לא תסתיים עם קבלת התוצאות. ההערכה היא שמי שרואים עצמם מועמדים לראשות הממשלה יתרוצצו לאחר קבלת התוצאות בין ראשי המפלגות כדי לנסות להרכיב את הפאזל הרעוע הבא, וכי גם הקואליציה הבאה לא תקום על בסיס אידיאולוגי משותף, אלא על אופורטוניזם נוסח 2015.

במקום לבכות את סוף עידן הסיעות הגדולות, יכולים הפוליטיקאים, משני צידי הקשת, לנסות להקים מערכים על בסיס אידיאולוגי ולרוץ על בסיסם לבחירות הקרובות. המפלגות הערביות ייאלצו להקים גוש כזה, למרות ההבדלים ביניהן, בגלל העלאת אחוז החסימה. בימין יש הרבה היגיון בריצה משותפת של הליכוד והבית היהודי, אם ישראל ביתנו, בראשות אביגדור ליברמן נתנה לליכוד גט כריתות. שתי המפלגות מייצגות גישה ימנית, המרימה על נס את המשך מפעל ההתנחלות, מעוניינות להדגיש את אופייה היהודי של ישראל על חשבון הדגש הדמוקרטי, מסויגות מאוד מזרים, מאמינות מאוד בהתרעה, ביד קשה ובהחרפת עונשים כפתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני והיהודי־ערבי, ושתיהן רואות בקפיטליזם הצרוף את הפתרון האמיתי לבעיות הכלכלה של ישראל. ההליכה הנפרדת שלהן נובעת מן העובדה שהבית הלאומי הוא מפלגה דתית־לאומית, ואילו הליכוד הוא מפלגה לאומית־מסורתית, אך אין זו סיבה מספקת לרוץ בנפרד.

במרכז־שמאל אין שום סיבה להליכה נפרדת של העבודה, התנועה ומרצ. קולן של המפלגות הללו דומה מאוד, ואת ההבדלים ביניהן אפשר לאתר רק במיקרוסקופ. הם נובעים מהיסטוריה שונה, מזיכרונות נפרדים, ולא מתפיסת עולם עכשווית שונה במהותה. מדובר בשלוש מפלגות שמוכנות להקפיא את הבנייה בשטחים (וזו תהיה נקודה מרכזית בוויכוח הפוליטי בחודשים הבאים), לחדש את המשא ומתן עם אש"ף על בסיס היוזמה הערבית מ־2002 ולבטל את שורת החוקים המפלים שהתקבלו במהלך השנתיים האחרונות.

הקמת הגוש המשולש, שיהיה נכון לקרוא לו "המפלגה הדמוקרטית", היא צורך השעה. אם הוא יוקם בשבועות הקרובים, הוא יהיה הסיעה הגדולה ביותר לכנסת, בראשו יעמוד יצחק הרצוג, ואת המקומות ברשימה יהיה אפשר לקבוע על ידי עריכת ממוצע בין גודלן של הסיעות בכנסת ה־19 לסקר שייערך בימים הבאים, בהסכמת השלוש.

מה שנקבל בכנסת ה־20 יהיה גוש לאומי־ימני־מסורתי, גוש דמוקרטי־ציוני, גוש ערבי ושתי מפלגות חרדיות. מפלגתו של יאיר לפיד תצטרך להצדיק את השנתיים האחרונות שלה בממשלת נתניהו, ואילו מפלגתו של משה כחלון תצטרך להסביר למה דווקא מפלגה שטרם החליטה מה טיבה המדיני מסוגלת לפתור את מצוקותיה של החברה הישראלית. אם בראש החץ של מערכת הבחירות הקרובה יתייצבו שני גושים גדולים, אשר התחרות האמיתית על ליבו של הבוחר תהיה ביניהן, סביר להניח כי אחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, המעורבות הציבורית תהיה עמוקה יותר והוויכוח הפוליטי יהיה אמיתי ונוקב, כיאות למדינה דמוקרטית כמו שלנו.