טל חג'ג', צעירה טבריינית בת 14, פתחה בסוף השבוע שעבר בשביתת רעב בגן הוורדים מול הכנסת בשל המצוקה הכלכלית הקשה, המגיעה עד כדי חרפת רעב, שבה נתונה משפחתה. לא, לא מדובר הפעם במחאה של מעמד הביניים שלא מצליח לגמור את החודש או במחאה של שכבות המצוקה; מדובר במשפחה לבנונית, שרק לפני קצת יותר מעשור חיה ברווחה במולדתה. טל היתה בת שנתיים בלבד, כשאביה, לוחם בצד"ל, מצא למשפחתו מחסה בישראל עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, במאי 2000.
עולמם של חיילי צד"ל התהפך עליהם עם נסיגת צה"ל מלבנון. בן לילה הם מצאו את עצמם חסרי קורת גג, חסרי עבודה, חסרי רכוש, חלקם חסרי משפחה וחסרי מולדת. הם פתחו במנוסה לעבר הגבול עם ישראל, שכן ידעו היטב כי הישארות בלבנון פירושה מוות, או במקרה הטוב - ישיבה בכלא למשך שנים ארוכות. 8,000 אנשי צד"ל הגיעו לישראל בשנה ההיא. מאז עזבו רובם לגרמניה, לארה"ב, לקנדה ולאוסטרליה, ויש כאלו שאף שבו ללבנון ושילמו מחיר כבד.
אבל כ-700 משפחות של אנשי צד"ל, נוצרים, דרוזים ומוסלמים, נשארו והן חיות כיום בישראל, בעיקר בנהריה, בטבריה, בחיפה, בקריית שמונה ובמעלות. 250 משפחות של הקצינים הבכירים מטופלות על ידי משרד הביטחון ומקבלות יחס הולם וטיפול מועדף. לעומתן, 450 משפחות של קצינים זוטרים וחיילים פשוטים טופלו בעבר על ידי משרד הקליטה, וכיום מסייע להם השר יוסי פלד.
פער הדורות מאפיין את הצלחת השתלבותם של יוצאי צד"ל בישראל או את אי הצלחתם. בעוד הצעירים בני הדור השני מצליחים להשתלב בחברה הישראלית, לומדים, עובדים, יוצרים קשרים ומנהלים אורח חיים רגיל, יש בקרב בני הדור הראשון, קרי ההורים, כאלו הנתקלים בקשיי השתלבות הגורמים להם לחוות מצוקה כלכלית וחברתית. יש לזכור כי רבים מהם שירתו כחיילים בצד"ל במשך כל ימי חייהם, עד המעבר לישראל, וכי למעשה לא רכשו שום מקצוע אחר. רבים מהם הגיעו לישראל בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, נתון שכשלעצמו מבהיר מדוע התקשו למצוא עבודה קבועה ומכניסה, שלא לדבר על הקושי לפתח קריירה.
ביום שישי האחרון ביקרתי את טל חג'ג' בגן הוורדים. בגשם זלעפות ירושלמי הגעתי כדי לתמוך בה ולעודד אותה. פגשתי נערה ישראלית לכל דבר, חניכה בתנועת בית"ר. בעודי יושב לצידה הגיע פעיל שהציג את עצמו כאחד מאנשי "חדר המצב" של המחאה החברתית. גם הוא בא להביע תמיכה בטל, אך קונן בפניה על כך שבתו בת ה-14 עלולה למצוא את עצמה באותו מצב כמוה, אם "המצב במדינה יימשך". במשך כל תקופת המחאה החברתית בקיץ לא שמעתי ולו פעם אחת את ראשיה מדברים על נושאים ערכיים כמו סוגיית אנשי צד"ל. מאבקה של טל, קודם למאבק על סיוע כלכלי, הוא מאבק ערכי על פניה של החברה הישראלית. כשאנו שומעים חדשות לבקרים על הצורך לסייע למסתננים, למהגרי העבודה המציפים אותנו והמכונים שלא בצדק "פליטים", אין לי ספק כי בראש ובראשונה עלינו לדאוג לאנשי צד"ל, שכן אם מישהו הגיע ארצה כפליט אמיתי - זה הם. אמנם אזרחות ישראלית כבר ניתנה להם, אך עדיין יש בהם כאלו שאינם מצליח לנהל חיים תקינים, וחיים בעוני ובחרפת רעב ואסור לאפשר זאת.
הנאמנות והעמידה בהסכמים עם גורמים ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, גם אם מתוך אינטרסים שלהם, מחייבות אותנו מוסרית ולאומית לדאוג להם, כחברה וכשלטון. כמדינה קטנה וכעם קטן המוקף במיליונים של אנשים שרוצים לראות אותנו נעלמים מהמפה, עלינו להראות כי מדינת ישראל יודעת לעמוד לצד בעלי בריתה במזרח התיכון, והיא אינה נוטשת או מפקירה אותם, גם כשהם יושבים בקרבנו לאחר שתפקידם הסתיים.
הכותב הוא דובר תנועת "אם תרצו"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו