חופש הביטוי או כבוד האדם?

ערכאת הערעורים העליונה של מדינת ישראל פירסמה בשבוע שעבר את פסיקתה בעניינה של אילנה דיין. לפניה עמדה סוגיית יסוד במהות הדמוקרטיה הישראלית.

בפרשת אילנה דיין וסרן ר' עלתה השאלה המהותית, האם כבוד האדם קודם לחופש הביטוי או שמא חופש הביטוי והדמוקרטיה גוברים על כבוד האדם? האדונים הנכבדים ריבלין, עמית ופוגלמן פסקו שהדמוקרטיה חשובה מכבוד האדם, ועל כן קיבלו את ערעורה של דיין על פסיקת השופט סולברג. אמנם סרן ר' נפגע ודיין הביאה מצג שווא ועובדות חלקיות בכתבתה, אך הם סברו שהחופש העיתונאי חשוב יותר. הם העדיפו את השיטה על המטרה.

לפני כאלף שנים טבע הרמב"ן את המושג "נבלז ברשות התורה", לפיו אדם יכול לקיים את כל חוקי התורה, ולמרות זאת להיות נבל. דומה שאותו מושג חל גם במקרה זה. גם אם נקבל את פסיקת העליון ונסכים שלא רצוי לחייב את אנשי התקשורת לחקר האמת כדי לא לפגוע ביכולתם לפרסם ממצאים, עדיין קיים מרחק רב בין מצג שווא ובין הגינות.

כתבתה של דיין אינה מודל להגינות ולאתיקה תקשורתית אשר ילמדו אותה בבתי הספר לתקשורת. אדרבה, כתבה זו והפסיקה יילמדו כדוגמה קיצונית של ניצול המערכת הדמוקרטית עד תומה כדי למכור סיפור לציבור. העובדה שהסיפור בא על חשבון חייל שמוסר את נפשו לטובת המדינה, אשר ביצע את תפקידו כנדרש, לא באה לידי ביטוי בכתבה, וזאת בלשון המעטה. הסיפור היה חשוב יותר מכבוד האדם.

ועדיין, גברת דיין, בידך לתקן. את יכולה להיות אישה גדולה, לכנס מסיבת עיתונאים ולהודות שטעית. את יכולה להראות גדלות נפש ולומר לסרן ר' ולמשפחה שאת מצטערת מעומק ליבך על הצער והנזק שנגרם להם. כאות לרגשי החרטה האמיתיים שלך. אם תעשי זאת, פרשת סרן ר' תשמש דוגמה לדורות על התנהלות נכונה של איש תקשורת. אין צורך בערכאות, מספיק שהתקשורת, אשר את מייצגת אותה, תנקוט נורמות התנהלות נכונות כדי לשמור על חופש הביטוי. האם את אישה גדולה-

הכותב הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת