כישלון חברתי

לפני כשנתיים שמעתי על תאונה מחרידה של "פגע וברח". הילד אמיר בלחסן בן ה-12, שרכב על קורקינט, נפגע על ידי מכונית. בני הזוג שישבו ברכב הפקירו אותו לגורלו ונטשו את המקום. בתוך שעות ספורות מצאתי את עצמי בבית החולים שיבא בתל השומר, שם הכרתי את מוניקה, אמו של אמיר, שלא משה ממיטתו, מלטפת, אוהבת ומדברת עם ילד שאינו מגיב.

שלושה חודשים לא עזבה את מיטתו של אמיר. בתום התקופה, נלקח אמיר לביתו כשהוא צמח, זקוק להשגחה 24 שעות ביממה. הנהג קיבל שלוש שנות מאסר ולאחר זמן קצר החל לצאת לחופשות. בעוד זמן לא רב יהיה אזרח חופשי.

מאז אותו היום אני עוסק באינטנסיביות בחקיקה למיגור תופעת ההפקרה, הכפלת הענישה משבע שנים ל-14 שנים (עם ח"כ מטלון), הפעלת ענישה גם על הנוסעים ברכב שלא דיווחו ואיסור עסקאות טיעון בלי ליידע את משפחות הנפגעים. כל אלו נועדו לנסות למגר את התופעה הנלוזה של פגיעה והפקרה תוך הסתלקות מהמקום בלי ליטול אחריות על המעשה.

ביום שישי הזדעזענו שוב כאשר חיילת בחופשה חצתה כביש ראשי ונפגעה כנראה על ידי ארבעה נהגים שונים, שכולם הסתלקו מהמקום. היכן נכשלנו? האם לא הצלחנו להטמיע את ערך קדושת החיים והאחריות להציל חיים בתאונות דרכים כפי שהצלחנו לטעת בקרבם של חיילי צה"ל-

בשבת בבוקר נכחתי בבית לוינשטיין, שם ביקרו לוחמים ממלחמת יום הכיפורים את חברם הטוב, הלום קרב מהלחימה בחווה הסינית, ושם שמענו את סיפורי הגבורה של אנשים ששילמו בחייהם במבצעים נועזים כדי להציל את חבריהם הפצועים. מדוע לא הצלחנו להביא ליישום כזה גם בכל הנוגע לתאונות הדרכים? מדוע שוב משפחה שלמה יושבת שבעה על מותה של בחורה צעירה שעמדה להשתחרר מצה"ל ולהתחיל בבניית עתידה? אף אחד לא עצר כדי להושיט לה עזרה ואולי אף להציל את חייה.

נראה כי נכשלנו כישלון חרוץ בתרבות הנהיגה שהשתרשה במחוזותינו. האלימות שבכבישים, ריבוי תאונות "פגע וברח" - כל אלה מעידים על כישלון מתמשך בבניית חברה שתרבות הנהיגה היא חלק בלתי נפרד מהתנהלותה.

ועוד דבר אחד, לצד הביקורת על הנהגים. בל נשכח שגם על הולכי הרגל חלה אחריות: האחריות לחצות כביש רק במקום בטוח המיועד לכך ולהקטין ככל האפשר את הסיכון לפגיעה בהם על ידי כך שלא יפתיעו את הנהגים. שילוב של חוכמה מצד הנהגים ומצד הולכי הרגל כאחד יוכל לצמצם את האפשרות לתאונות ככלל ול"פגע וברח" בפרט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו