רק לפני כמה חודשים היו כאן הפגנות ענק למען שוויון וצדק חברתי על המצב הכלכלי שמעיק עלינו, ועכשיו מגיעה עוד גזירה - בפועל אנחנו, ההורים, אמורים לממן את הנסיעות של הילדים שלנו, החיילים, לבסיסם. ומה יהיה השלב הבא? נצטרך לממן להם גם את הרובה והקליעים- לאור ההתרעות על חטיפות והאיסור מוחלט לקחת טרמפים, אין לחיילים הרבה ברירות אלא להזדקק לשירותי ההסעה הציבוריים. ועם ההחלטה הזו המדינה מכניסה אותנו למלכוד. אם אנחנו נותנים את הילדים שלנו לצבא כפיקדון לשלוש שנים (ויש שאף יותר), הצבא צריך לדאוג להם למינימום - הסעה לבסיס ובחזרה ממנו. שלפחות לא יהיה נטל נוסף עלינו, ההורים, או על הילדים. כאשר הבן הלוחם שלי תורם למדינה ומוכן למסור את נפשו למען המולדת, זהו מחדל שהמדינה לא יכולה לגמול לו במינימום ולממן לו את הנסיעות. אני רק יכולה לקוות שרכבת ישראל ושאר מקבלי ההחלטות יחזרו בהם. אוטובוסים הם לא פתרון הולם, כי הרי לאף אחד אין שליטה על הכבישים והפקקים. הם חייבים למצוא מענה הולם אחר, ודאי שלא על חשבון החיילים. אפשר להגביל את האזרחים או לייעד רכבת בוקר מיוחדת לחיילים כדי שלא יעמדו כל בוקר ראשון בצפיפות ובדוחק, כדי שיידעו בדיוק מתי הם עולים על הרכבת ומתי הם יורדים ממנה, כדי שיוכלו אפילו לישון בינתיים. לצד הכעס והתחושות הקשות על ההסדר האבסורדי, ההזוי והכל כך לא הוגן, יש בי גם הרבה עצב: כיצד הבן שלי וחבריו לנשק אמורים להרגיש כשהם צריכים לשלם עבור הנסיעה ברכבת? איזו תחושה של חוסר הערכה הם מקבלים מהמדינה ששולחת אותם להילחם- אם הבן שלי לא היה צריך ללכת לצבא, הוא היה יוצא להפגין. אם מדינה אינה יודעת לכבד את חייליה - כולנו פה על סף פשיטת רגל. הכותבת היא אמו של רועי, המשרת באחת
מיחידות החילוץ וההצלה בצה"ל
