באיראן ציפו ליותר, בישראל הופתעו לטובה
,עודכן
המשלחת האיראנית רצתה לחזור הביתה מווינה עם מקסימום צנטריפוגות ומינימום סנקציות. וגם, אם אפשר, עם הסכם.
היא שבה הביתה עם מקסימום צנטריפוגות ורק עם טיפ־טיפה פחות סנקציות. מה שהושג בסוף בווינה זה שבעה חודשים של ארכה במו"מ. טהרן קיוותה ליותר.
המשלחת האמריקנית רצתה להשיג הפחתה משמעותית של מספר הצנטריפוגות והפחתה הדרגתית של הסנקציות נגד איראן, כשהכל במסגרת של פרק זמן קצוב, שבו תעמוד איראן במבחן היושר. גם האמריקנים רצו מאוד הסכם. גם וושינגטון קיוותה ליותר.
בירושלים, לעומת זאת, חששו כי מווינה תבוא הרעה והופתעו לטובה (אין הסכם רע). העולם אולי קצת נאיבי, אבל לא עד כדי כך. איראן צריכה הרבה יותר מנשיא חייכן כדי למחוק שנים של סודות ושקרים.
אבל הכותרות הגדולות אתמול לא באו מווינה אלא דווקא מוושינגטון. אובאמה התעורר אתמול לבוקר שבו אין לו (עדיין) הסכם עם איראן, אבל גם אין לו מזכיר הגנה. דווקא האיראנים יכולים להצטער על הקורבן הראשון של בחירות אמצע הקדנציה בממשל אובאמה. צ'אק הייגל, גיבור מלחמת וייטנאם, התנגד לתקיפה נגד איראן.
אבל את הסיבה לפיטוריו של הייגל על ידי אובאמה צריך לחפש בחזית אחרת, לא רחוקה: עיראק. אפשר להגיד שעיראק קירבה אותם, ועיראק גם הפרידה ביניהם. שני סנאטורים, האחד צעיר מבטיח ודמוקרטי (אובאמה) מאילינוי והשני רפובליקני מנוסה (הייגל) מנברסקה, התנגדו למלחמה בעיראק. הצעיר הפך לנשיא וצירף אליו את הייגל לפנטגון. אלה היו הימים שבהם אובאמה עדיין האמין כי העולם הוא מקום שבו אפשר להשיב חיילים הביתה ולצמצם באופן ניכר את תקציב הצבא.
בינתיים גם אובאמה גילה את המלחמה. גם הייגל אמנם לא אוהב מלחמות, אבל הוא לפחות יודע כיצד הן נראות. בינתיים, האיום של דאעש נולד. ובזמן שאובאמה לא העריך נכונה את האיום, הייגל העצים אותו הרבה יותר מאחרים. בהמשך, הוא אף תקף את מדיניות הממשל בסוריה והתקרב מאוד לישראל. אובאמה לא אהב את כל מה שהייגל עשה ואמר ומינה גנרלים לתפקידים עוקפי מזכיר הגנה.
בחירות אמצע הקדנציה גרמו לאובאמה להבין כי נותר לו רק רבע מתוך שתי קדנציות כדי להשאיר חותם. הוא החל לאחרונה לירות לכל הכיוונים: הסכם צמצום פליטת גזי החממה עם סין, חוק המהגרים, התנגדות לצינור הנפט קיסטון, שמיועד להזרים נפט מקנדה דרך ארה"ב, והשליפה האחרונה היתה לעבר השותף הייגל. אובאמה שולף. בינואר ממתינים לו לפחות 53 שולפים רפובליקנים בקונגרס, שיבקשו אולי לנקום את נקמת חבריהם שאותם אמנם נטש בעבר, אבל 53 השולפים בגבעת הקפיטול יודעים כי האויב האמיתי הוא לא הייגל - וגם לא אובאמה - אלא דאעש ואיראן.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.
