המשולש: טורקיה, איראן וישראל

דומה שבכל פעם שמנהיגי טורקיה מתבטאים בענייני ישראל, הם עושים זאת כדי להקניטה. בשבוע שעבר היה זה שר החוץ הטורקי שהתרברב שארצו "הצליחה" לבודד את ישראל במזרח התיכון. מאחורי מסכת ההשמצות עומדות מגמותיה האיסלאמיות והניאו-עות'מאניות של מפלגת השלטון - כשסכסוך ה"מרמרה" משמש לה עילה. ואולם, דברי הרהב אינם יכולים להסתיר מעיני אנקרה שמתפתחת בסביבתם מציאות מדינית ואסטרטגית חדשה שמציבה סימני שאלה בפני המשך גישתם העוינת לישראל. בין היתר, אנקרה לא יכולה להתעלם מהעימות ההולך ומחריף בינה לבין איראן. לא רק העמדה התקיפה שטורקיה נוקטת נגד הנשיא אסד, בעל בריתה הקרוב של איראן, תורמת לכך, אלא גם, ואולי בעיקר, ההבדלים האידיאולוגיים והמעשיים בין שתי אסכולות איסלאמיות שונות, וזאת על רקע הרצון של שתיהן להשתמש בערוץ הדתי כדי להגביר את השפעתן הפוליטית בעולם הערבי והמוסלמי.

ראינו בשבוע שעבר את יועצו של האייתוללה חמינאי תוקף את השיטה הנהוגה בטורקיה כהעתק של הדמוקרטיה המגונה של המערב "שאינה יכלה להיות קבילה בארצות השחר האיסלאמי". אין מדובר רק בתחרות אידיאולוגית אלא במשהו קונקרטי. למי תינתן, למשל, ההשפעה בעיראק לאחר שהאמריקנים הסתלקו - לטהרן השיעית או לאנקרה הסונית?

מאחורי הסכסוך גם שיקולים נוספים: טורקיה חברה בברית הצפון-אטלנטית, כלומר שותפה אסטרטגית של אמריקה השנואה, ואף הסכימה להציב בשטחה מערך טילים המכוון נגד איראן. בתגובה, בצמרת האיראנית איימו על טורקיה שאם ארצן תותקף על ידי ארה"ב או ישראל - התגמול האיראני יגיע גם לבסיסי טורקיה. אפשר אפוא לסכם שמדיניות החוץ היומרנית של טורקיה נחלה כישלון לא קטן: הדוקטרינה שלה שגרסה שיש ליצור יחסים חמים עם שכנותיה הקרובות - איראן וסוריה (עם בולגריה המצב ברור פחות) - עלתה על שרטון. מה גם שעל האפשרות להצטרף לאיחוד האירופי כבר אין מדברים.

ברם, טורקיה עודנה בעלת ברית חשובה של אמריקה. חשיבותה תעלה לאור הידלדלות השחקניות האחרות במצבור השותפות האסטרטגיות של אמריקה באזור. וכמובן יש גם את ישראל, שהיא צלע שלישית במשולש האסטרטגי הזה. הטורקים, גם אם הם מודעים לתוצאות השליליות של היחסים עם ישראל, אינם מודים בכך - וגם אין לצפות שהמצב יכול לחזור לקדמותו; אופיים של שליטי טורקיה לא מאפשר זאת. אמריקה מודעת, אך מודעותה אינה מתבטאת לפי שעה במאמץ פעיל יותר להביא לתיקון המעוות. וישראל? גורמים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ערים לחשיבות הקשרים עם טורקיה, אך התביעות שלה מישראל בקשר לפרשת ה"מרמרה" אינן סבירות ואינן הוגנות. מה שצריך להנחות את צעדינו המדיניים המעשיים הם האינטרסים העיקריים שלנו - ולא, או בכל אופן לא רק, שיקולי יוקרה וכבוד, צודקים ככל שיהיו.

דיפלומטיה נכונה סותרת את הגישה האומרת שאין מה לעשות. היא חייבת לחפש דרכים לעצב מחדש את המצב - בצינורות רשמיים או אחרים. כדי לקדם יוזמה כזאת עלינו לבחון גם כמה מהעמדות שנקטנו בעבר - שהיו אולי נכונות במישור אחד, אך לא בהכרח במישור האינטרסים של ישראל בעת הנוכחית.