הצבא רוכב על גב הנמר

פחות משנה מאז נמנע הצבא המצרי מלגונן על ממשלו של חוסני מובארק והעניק תמיכה עקיפה, ולאחר מכן כמעט ישירה, למהפכני כיכר תחריר - הוא מצא את עצמו הורג בהם. מכה ויורה ומתעלל כמו לא נותר זכר לקריאות הראשוניות של ילדי מהפכת הפייסבוק כי "הצבא זה אנחנו".

ההרג אינו מתקרב בממדיו לטבח של הצבא הסורי בבני עמו, אבל הוא מפתיע בהתחשב בנתוני הפתיחה של המהפכה מאז ינואר. הוא ביטוי לאכזבה דו-צדדית. ככל שמערכת הבחירות לפרלמנט נמשכת ומתחזקים האחים המוסלמים והעצמאים והקיצונים התומכים בהם, כך גוברת ההבנה בשורות הצבא כי העימות בלתי נמנע. הוא פורץ כמעט מאליו, ובוודאי שלא לרצונו של העומד בראש המועצה הצבאית, הגנרל חוסיין טנטאווי. סביר להניח כי ברק אובאמה מבין שמדיניותו כלפי מובארק היתה מקח טעות, ובעקבותיו גם הצבא המצרי.

אך מי הם המפגינים שחזרו ברוח אלימה לכיכר? זה גוש של מאוכזבים, לאו דווקא האחים המוסלמים, אם כי גם מקומם לא נפקד. הם מעוניינים בשקט ציבורי כדי שלא תהיה בידי איש - ובעיקר בידי הגנרלים - עילה כלשהי להימנע מיישום תוצאות הבחירות לפרלמנט. הגוש שלהם, על הקיצונים והעצמאים, צובר כ-70 אחוזים מהקולות, ואין הם רוצים לסכנו.

במידה מסוימת הצבא והאחים המוסלמים שותפים לשאיפה להחזיר את הסדר על כנו. יש שיתוף פעולה מסוים ביניהם, אם כי הקצונה תמצא בתוך זמן לא רב כי היא כאדם הרוכב על גב הנמר, אלא שהנמר נעשה רעב. העימות בלתי נמנע. זה עימות בין מי שרוצים לשמר את הקשר עם המערב ואת צינור החמצן לקיום הצבא ולקבלת סיוע כלכלי, לבין מי שמבקשים להטיל על ארצם משטר דתי עם חוקי שריעה ברמה זו או אחרת של כפייה, שתבודד את מצרים ותשקיע אותה בשפל כלכלי. הפתרון של האחים המוסלמים לא יהיה בקידמה כלכלית וחברתית, אלא במערכת סעד הנשענת על רשת המסגדים שבידם.

בעיני מתבונן מן הצד נראה כי שתי אסכולות מתמודדות ביניהן. בפועל תהיה הכרעה או פשרה, שתקבע מה סמכויות הנשיא שייבחר ביוני ומה מעמדו המיוחד של הצבא, ששוב לא ימלא את התפקיד שיועד לו מאז מהפכת הקצינים ביולי 1952. דומה כי מצבה של מצרים כה נואש, שאף לא אחת משתי האסכולות המתמודדות ביניהן יכולה להושיע את ארץ הנילוס בטווח הנראה לעין.